×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאת לידו והוא שותק חזר בו, ואמר, איני רוצה בה, או איני מקבלה, או הרי היא בטילה, או שאמר, מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום, וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזורא אחר שזכה:
מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו, הרי היא הפקר, וכל הקודם בה זכהב, שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרו, לא קנה המקבל, וחוזרת לבעלים הראשונים:
Once a person acquires a gift, he cannot nullify his acquisition. To cite an example: A person received a gift and acquired it. After it entered his domain while he remained silent, he retracted and said: "I do not desire it,⁠" "It is nullified,⁠" or "I see this blemish in it,⁠" his statements are of no consequence. Just as the giver cannot retract, so too, the recipient cannot retract once he has acquired it.
The gift that the recipient stated that he did not desire after it entered his possession becomes ownerless. The first person to take possession of it acquires it. For the recipient declared it ownerless after he acquired it. If, however, the recipient protested from the very outset, he does not acquire it, and it should be returned to its original owners.
א. בד׳ (גם פ) נוסף: בו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ב. בד׳ נוסף: בה. ואין בכך צורך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלעודהכל
הַמְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה וְזָכָה בָּהּ. וְאַחַר שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק חָזַר בּוֹ וְאָמַר אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ. אוֹ אֵינִי מְקַבְּלָהּ. אוֹ הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה. אוֹ שֶׁאָמַר מוּם זֶה נִרְאֶה לִי בָּהּ. לֹא אָמַר כְּלוּם. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ כָּךְ הַמְקַבֵּל אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אַחַר שֶׁזָּכָה. מַתָּנָה זוֹ שֶׁאָמַר הַמְקַבֵּל אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ אַחַר שֶׁבָּאת לְיָדוֹ הֲרֵי הִיא הֶפְקֵר וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהּ זָכָה בָּהּ שֶׁהֲרֵי הִפְקִירָהּ הַמְקַבֵּל אַחַר שֶׁזָּכָה בָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה צוֹוֵחַ מֵעִקָּרוֹ לֹא קָנָה הַמְקַבֵּל וְחוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים:
לא אמר כלום וכו׳ – א״א דוקא אמר הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה והכין איתא בגיטין ובכריתות.
[א] כרשב״ל דאמר הכי בכריתות וכן פסק רשב״ם ביש נוחלין ובר״פ השולח האריכו התוספות:
המקבל את המתנה וזכה בה וכו׳ עד לא אמר כלום: כתב הראב״ד ז״ל דוקא אמר הרי היא בטילה וכו׳:
ואני אומר אמת הוא שכן נאמרה בגיטין ר״פ השולח (דף ל״ב) וגם בכריתות פ׳ המביא אשם תלוי (דף כ״ד):
וכשם שאין הנותן כו׳ עד לבעלים הראשונים. בגיטין פ׳ השולח (שם) ובכריתות פ׳ המביא אשם תלוי:
המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאת לידו וכו׳ – זו מימרא מפורשת סוף יש נוחלין (בבא בתרא קל״ז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפילו עומד וצווח ור׳ יוחנן אמר לא קנה אמר רבי אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק מעיקרא ולבסוף צווח ע״כ. ובהשגות א״א דוקא אמר הרי היא בטלה כו׳ עד והכי איתא בגיטין ר״פ השולח (גיטין ל״ב) ובכריתות (כריתות כ״ו) עכ״ל. ותמה אני מזה שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק אלא בין אומר תבטל לאומר בטילה היא דמשמע מעיקרא כדאיתא התם אבל בין הרי היא בטילה לבטילה היא זו ודאי לא שמענו ולפנינו יתבאר:
מתנה זו שאמר המקבל וכו׳ – בכריתות שם (כריתות כ״ד) פרק המביא אשם תלוי אמר ר״ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. ואקשינן מאי שנא מהא דאמר רבה בר אבוה א״ר ששת וכו׳ מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת אי אפשי בה (מבוטלת היא) דבריו קיימין בטילה [היא] אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין דהדרא למרה קמא לא הוא נמי לא קני ליה אלא כל המחזיק בה זכה בה ע״כ הנוסחא בכריתות וכמה גירסאות נאמרו בה לפי שהוקשה בה השיטה שבפרק השולח שנראית כמהפכת מימרא דרבה בר אבוה עד שמתוך כך אמרו קצת המפרשים שהיא אחת מן הסוגיות המתחלפות בגמרא ומתוך כך נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דריש לקיש שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו. אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים מכיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וזהו מ״ש למעלה המחבר לא אמר כלום כלומר לענין שתחזור לבעלים וזה מוכרח לדעת כל הסוגיות דכיון שקבלה פעם אחת שוב אינה חוזרת לבעלים בלשון מהלשונות אלו אא״כ חזר ונתנה לו אבל יש צד שהוא כמפקירה כמו שביארנו:
אבל אם היה צווח וכו׳ – כבר נתבאר זה מזו שבפ׳ יש נוחלין וכמ״ש למעלה ומבואר בסוגיא שהיא חוזרת לבעלים הראשונים ואם מתו ליורשיהם בצווח המקבל מעיקרו. ויש שיטה אחרת:
המקבל את המתנה וזכה בה וכו׳ – בפרק בתרא דכריתות (כריתות כ״ד) ופ׳ השולח (גיטין ל״ב).
ומ״ש: לא אמר כלום – פירוש לענין שלא תחזור לבעלים הראשונים אבל לענין הפקר דבריו קיימים כדלקמן:
כתב הר״ן בר״פ השולח על מ״ש רבינו שאם אמר הרי היא בטלה לא אמר כלום: יש לתמוה למה והראב״ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ״ל. וה״ה כתב נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר״ל שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו׳. ויש לתמוה על ה״ה שאין דרכו של רבינו להשמיט הדינים מפני חילוף הגרסאות והוה ליה לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה. ועוד ק״ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר״פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעי ליה. ע״כ נראה לי לפרש בדברי רבינו שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דלר״י תבטל או מבוטלת להבא משמע אלא אפילו אומר הרי היא בטילה להבא משמע. ופירש בהשגות דמדבריו נלמוד דוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות. ונראה שגירסת רבינו בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבוה תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים ובכריתות פריך לר״ל מדאמר רבה בר אבוה דאי אפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר״ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה. כך נראה לגרוס לדעתו ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבוה דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ״ש בסוף הפרק שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ממילא משמע דהוא הדין לאומר בטילה או אינה מתנה דבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הוה ליה הודאת בעל דין וכמאה עדים דמי. ומ״מ מ״ש רבינו שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום איני יודע מניין לו ואין טעם בדבר דהא אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בה מום ועכשיו שהכיר במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלה במום ואפשר דמיירי במום הנגלה לעין דודאי הכיר בו משעה ראשונה ואע״פ שהוא אומר מום זה נראה לי בה דהיינו לומר עכשיו נראה ולא קודם מאחר שהוא נגלה לעין כל אנן סהדי דמשקר:
המקבל את המתנה וכו׳ או הרי היא בטלה וכו׳ – ה״ה ז״ל והר״ן ז״ל תמהו על הר״א ז״ל שחילק בין הרי היא בטלה לבטלה היא שלא הוזכר חילוק זה בגמרא. ולא ידעתי מה מקום יש לתמיהתם שהרי בגיטין פ׳ השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לשון עתיד ומינה שמעינן במתנה דלשון עתיד לא מהני אלא לשון עבר דלשון הרי היא בטלה שהוא לעתיד לא מהני אלא בטילה היא דוקא מהני ומהא נפקא ליה לרבינו ולהרא״ש חילוק זה דהרי היא בטילה דלא מהני כלום וזה נרמז בדברי הר״א ז״ל בהשגות במ״ש שחילוק זה איתא בגיטין ובכריתות ועיקר כוונתו על מה שאמרו בגיטין כדכתיבנא. ועם זה נאמר דאין כוונת רבינו ז״ל כמו שחשב ה״ה ז״ל שהזכיר רבינו דין דבטילה היא לענין דלא הדרא למריה קמא והיינו שכתב כאן לא אמר כלום אבל לענין אי הוי הפקר או לא בזה לא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות דלפום סוגיא דהשולח גרסינן דבטילה היא דבריו קיימים ולא הדרא למריה קמא והוי הפקר כדפריש בכריתות דפירוש דדבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ולא הדרא למריה קמא אבל לגירסא דכריתות דגרסינן לא אמר כלום לא הוי הפקר אלא של המחזיק הוא כאילו לא אמר כלום ולהכי לא הכניס רבינו ז״ל עצמו במחלוקת זה לפרש דין דבטילה היא לענין אי הוי הפקר או הוי של המחזיק עצמו אבל לענין דלא הדרא למריה קמא בזה הושוו כל הסוגיות דלפי סוגיית כריתות דגריס בבטילה היא לא אמר כלום ודאי דלא הדרא למריה קמא ולפי סוגיית השולח דגריס דבריו קיימים סובר ה״ה ז״ל דאפילו לפי סוגית השולח פירוש דדבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר אבל לא הדרא למריה קמא דלא משמע ליה דפליגי תרי סוגיי בפירוש דדבריו קיימין וא״כ נמצא דכל הסוגיות הושוו בהא דלא הדרא למריה קמא גבי בטלה היא ולהכי נטה רבינו ז״ל שכתב הרי היא בטלה לא אמר כלום דפירוש לא הדרא למריה קמא כדכתיבנא וכל זה נמשך לו לה״ה ז״ל לפי שיטתו דסובר דהזכיר כאן רבינו דין דבטילה היא במ״ש הרי היא בטילה משום דאינו מחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה אבל לפי מה שכתיבנא לא הזכיר כאן רבינו ז״ל דין דבטילה היא דבבטילה היא סובר רבינו ז״ל דהדרא למריה קמא משום דהוא מודה כשבא לידו בטילה היתה וסובר רבינו דסוגיין ל״פ אהדדי כדכתב הר״ן ז״ל דמ״ש בסוגיא דכריתות דבריו קיימים הוי לענין דהוי הפקר ומ״ש לא אמר כלום הוי ג״כ להך עניינא כלומר לא אמר כלום לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ״ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ״ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר ובזה הושוו וכמ״ש הר״ן בפ׳ השולח. א״נ גריס רבינו בכריתות כגירסת השולח ופריש מחלוקת דלא אמר כלום וכדכתב שם הר״ן ז״ל. ונמצא דלדעת כל הסוגיות דאי אפשי הוי הפקר ובטילה היא הדרא למריה קמא ודין דאי אפשי כתב רבינו ז״ל כאן וכן הרי היא בטילה שהוא לשון עתיד דדמי לאי אפשי והוי הפקר ודין דבטילה היא כתבו רבינו לקמן בסוף פרק זה וז״ל מקבל מתנה שטען ואמר מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא בו או שאמר בטילה היתה מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בע״כ באונס כו׳ דבריו קיימין ונשבע על זה שבועת היסת ותחזור לבעליה ע״כ. הרי מבואר שם דבטילה היא דבריו קיימין והדרא למרא קמא. זה נ״ל פירוש דברי רבינו שלא כדברי ה״ה ז״ל ועל פירושו אני תמיה טובא. חדא דאיך לא חילק בין הרי היא בטילה לבטילה היא מההיא דהרי היא חרס כדכתיבנא ותו דאיך כתב שבטילה היא לא רצה לבאר רבינו והרי ביארו בפרק זה ולא עוד אלא שכתב דלא הדרא למריה קמא והוא כתב בהדיא דהדרא למריה קמא ועוד שנראה מדבריו שלא רצה רבינו ז״ל להכניס עצמו בדבר שהוא מחלוקת בין הסוגיות וקשה טובא דמימרא דריש לקיש דאי אפשי בהם הוי הפקר היא מוסכמת מהב׳ סוגיות או לא אם אינה מוסכמת לפי סוגיא דהשולח לא היה לו לכותבו כיון שהוא מחלוקת בין הסוגיות ואם היא מוסכמת בין הסוגיות אפילו לפי סוגיא דהשולח ע״כ פירוש דדבריו קיימין ג״כ גבי בטילה היא הוי דהדרא למריה קמא דאי דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר אבל לא הדרא למריה קמא א״כ לא אמר כלום דקאמר גבי אי אפשי היינו דלא הוי הפקר ולא הדרא למריה קמא היינו חלוקה דדבריו קיימים אלא ודאי דפירוש לא אמר כלום הוי דלא הוי הפקר ותיובתא לריש לקיש ואין מקום לסוגיית השולח לתרץ דברי רבינו ז״ל אלא שנאמר שפי׳ דדבריו קיימין הוי דהדרא למריה קמא ולא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר וא״כ איך כתב ה״ה ז״ל דבענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר גבי בטלה היא הושוו הסוגיות הא מוכרח אתה לומר כי היכי דלא תהוי תיובתא לריש לקיש לפי סוגית השולח דהדרא למריה קמא. וי״ל לקושיא שניה דה״ה ז״ל סובר דמ״ש בגמרא בטילה היא אינה מתנה אין הכוונה לומר שמעולם לא קבלה דפשיטא דלא הוו פליגי סוגיי בהאי דודאי דהדרא למריה קמא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכמ״ש הוא עצמו לקמן ופשוט הוא שאין דין זה דומה לדין הנזכר וכו׳ ופשוט הוא שהודאתו הודאה וא״כ לא הוו פליגי סוגיי בהך לפי דעתו ז״ל שסובר שהסוגיות חולקות ולכך פירש הוא ז״ל דבטילה היא ואינה מתנה שהוזכר בדין זה ר״ל דאע״פ שהוא מודה שקבלה מ״מ רוצה עתה למיעקריה מעיקרא ולומר הרי היא כאלו לא קבלתיה ובטילה היא מתחלתה וא״כ דין זה לא הוזכר בדברי רבינו כלל ובדין זה סובר ה״ה דלא הדרא למריה קמא כיון שהוא מודה שכבר קבלה אלא שאומר הרי היא כאילו לא קבלתיה אבל זה לפי שיטתו שסובר לדעת רבינו דסוגיי פליגי אבל לפי מאי דכתיבנא דל״פ מה שאמר שסוגיית בטילה היא דבריו קיימים הוי דינו של רבינו שכתב לקמן דהדרא למריה קמא כדכתיבנא. ולקושיא שלישית י״ל דסובר ה״ה ז״ל דסוגיית השולח אע״פ שיסבור דפירוש דבריו קיימין הוא דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר שעם זה ע״כ פירוש לא אמר כלום דקאמר גבי אי אפשי הוי הפקר מ״מ לא הוי תיובתא לר״ל דסברא סוגיא דיש לחלק בין קרקע למטלטלין ור״ל איירי במטלטלין דכיון דאתא לידיה ודאי דפירוש אי אפשי הוא דהוי הפקר אבל ברייתא איירי בקרקע וכמ״ש רש״י ז״ל בסוגיא דכריתות. וכ״ת א״כ למה לא נסכים סוגיית כריתות עם סוגית השולח כמו שהסכים ר״ש ז״ל בחילוק זה בין קרקע למטלטלים ולהכי לא פריך מרישא דלא אמר כלום כדכתב רש״י ז״ל שם. י״ל דרבינו ז״ל סובר דאי אפשר דלגרוס כגירסת כריתות בגירסת השולח דהוה ליה לגמרא לשנויי בין בטלה היא ואינה מתנה דר״ל כאילו בטלה מתחלתה דהתם הדרא למריה קמא אבל הכא דקאמר אחר שקבלתיה אי אפשי בה לא הדרא למריה קמא וכה״ג הוקשה לו לרש״י ז״ל שם וכתב וה״ה דהוה מצי וכו׳ ומכח זה הסכים הוא ז״ל דהגירסאות הם חלוקות בין הסוגיות. זה נראה ליישב דעתו ז״ל ומ״מ הקושיא הראשונה צ״ע ומפני כן נ״ל דהנכון בדברי רבינו ז״ל כדכתיבנא אבל אין להקשות על ה״ה מה שהקשה הרב״י דאיך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת שהרי כתב גבי אי אפשי לא אמר כלום והיינו כגירסת השולח דלגירסת כריתות דבריו קיימים מבעיא דהא כבר פירש ה״ה ז״ל דמה שאמר רבינו ז״ל לא אמר כלום היינו לענין דלא הדרא למריה קמא והיינו כפירוש דבריו קיימין דכריתות:
מתנה זו שאמר המקבל כו׳. כתב ה״ה ז״ל ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו. ויש לדקדק טובא בדברי ה״ה דכיון דלדעתו הרי היא בטילה דכתב רבינו היינו כבטילה היא עד שתמה על הראב״ד ז״ל שחילק ביניהם. א״כ ע״כ רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות ותפס כסוגיא כריתות דהא מייתי תלמודא להקשות דבטל הוא לישנא דמבטל משמע וא״ר ששת וכו׳ בטילה היא דבריו קיימים אלמא בטול מעיקרא משמע ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א״כ ע״כ רבינו דכתב בהרי היא בטילה דלא אמר כלום אם כסוגית השולח מעיקרא משמע וזכו הבעלים הראשונים אלא ודאי כסוגיא דכריתות תפס דגריס בטילה היא לא אמר כלום ובלאו הכי בגמר דבריו נתפס שכתב אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים כיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וסיים אא״כ חזר ונתנה לו משמע דאכולהו לישני קאי לבטילה היא כו׳ וזה ליתא לסוגיא דהשולח וכמ״ש וצ״ע: ועל הר״ן ז״ל יש לתמוה שהקשה לרבינו על מ״ש שאם אמר הרי היא בטילה דלא אמר כלום נראה שדעתו היא דאין לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה ובשניהם זכו הבעלים הראשונים כדגרסינן בטילה היא דבריו קיימים דלעבר משמע וכמו כן הקשה להראב״ד שחילק ביניהם. ולכאורה יש להקשות טובא דבהדיא משמע כן בגמרא דהא גבי גט חרס הוא לא מהני מידי והרי הוא חרס מהני דלהבא משמע וה״נ איכא למימר בהרי הוא בטל להבא משמע וכיון שכן לא זכו הבעלים הראשונים דעכשיו אפקריה ולפיכך כתב רבינו דלא אמר כלום והיינו דלא זכו בעלים הראשונים ודוק. ויש לגמגם בקושיא שניה שהקשה מהריק״א לה״ה דהא לא נקט רבינו כגירסא דהשולח מדנקט בלשונו לא אמר כלום דלא נקט כן אלא מעצמו כיון דע״כ לכולהו גירסי דינא דר״ל דאומר אי אפשי בה כל המחזיק קנה הוי קושטא הכי ולא קנו בעלים הראשונים דהא אי הוה מותבינן מסוגיא דהשולח דלא אמר כלום הוה אוקימנא לא אמר כלום דלא זכו הבעלים הראשונים וזה ברור. ומה שיישב דרבינו נקט הרי היא בטילה בלא מיבעיא תבטל או מבוטלת לא ניחא בזה דהא בתר דמייתי בהשולח האי דמבוטלת תבטל כו׳ גם לפירושו קשה דלא מייתי אינה מתנה דלשעבר משמע ואפילו לבטילה היא קשה ואין מספיק דיוקא דהרי היא בטילה כיון דלאו בפירוש אתמר לחלק בין הרי היא בטילה לבטילה היא ודוק:
המקבל את המתנה וכו׳ או איני מקבלה וכו׳. כבר ידוע מה שכתב הרב המגיד ז״ל בביאור דעת רבינו, והקשו על דבריו הרבה הרב לח״מ והרש״ך חלק ב׳ סי׳ קכ״ב ומהרשד״ם אבן העזר סי׳ קע״ט והמשנה למלך ז״ל, דבאמת דבריו מגומגמים ותמוהים, גם דברי הרב כסף משנה ז״ל דחוקים הרבה עיין עליו, ותו מה שכתב [רבינו] הא דמום זה נראה לי בה מהיכן הוציאו רבינו, והנני אחר עקבותיהם ז״ל כננס על גבי ענק נראה לענ״ד דרבינו ראה על נכון הגירסא דבפרק השולח שנראית הפוכה מהגירסא שבפרק אשם תלוי ויישב שניהם ברוחב תבונתו, דבפרק אשם תלוי דף כ״ד [ע״א] קאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, ומאי שנא מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת ואמרי לה אמר רב אבהו אמר רב ששת, מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת המתנה לידו מתנה זו תיבטל, מבוטלת, אי אפשי בה, דבריו קיימים, בטילה ואינה מתנה לא אמר כלום, מאי לאו דבריו קיימים דהדרה למריה לא דבריו קיימים והוא נמי לא קני לה וכל המחזיק בה זכה בה וכו׳, ע״כ. הרי דמפרשי הא דרב ששת דקתני דבריו קיימים לענין הפקר דכל המחזיק בה זכה, והקדים רבינו בצחות לשונו דברי ריש לקיש דהיינו
איני רוצה בה ואיני מקבלה דהיא היא,
או הרי היא בטילה דהיינו תבטל דקתני רב ששת
או שאמר מום זה נראה לי בה דהיינו מבוטלת דקתני רב ששת, ומשום דהיינו תבטל היינו מבוטלת לכך ביאר רבינו דמבוטלת דקאמר רב ששת היינו מחמת מום גלוי הנראה בה וכמו שכתב הרב כסף משנה ז״ל, ודייק לשון רבינו שכתב
או שאמר מום זה נראה לי בה, דזה מורה באצבע ולכך היא מבוטלת.
וחלוקא דבטילה ואינה מתנה וחוזרת לבעלים הראשונים הביאה רבינו הל׳ י״ג וז״ל: מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכו׳, או שאמר בטילה היתה מתחילתה וכו׳, ותחזור לבעליה ע״כ. הרי שהזכיר אלו השני חלוקות וביארם לפי רוחב תבונתו, והרב המגיד ז״ל לא הזכיר שם מהיכן הוציאה רבינו, אלא כתב דפשוט הוא וכו׳, אמנם לפי דרכנו הם סיום דברי רב ששת כאמור, מעתה ההיא דריש פרק השולח דלא איירי לענין הפקר אלא לענין אי לשון בטל מעיקרא משמע או להבא מייתי שפיר מימרא דרב ששת, דלענין זה דבריו קיימין, והכי איתא התם, תנו רבנן בטל הוא, אי אפשי בו, דבריו קיימין, פסול הוא, אינו גט, לא אמר כלום, למימרא דכל לישנא [דבטל לישנא] דליבטיל משמע והאמר רבה בר רב איבו אמר רב ששת וכו׳, בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, כלומר לענין דחוזרת לבעליה הראשונים דבטילה היא לשעבר משמע, ומתרץ אביי בטל שתי לשונות משמע וכו׳, גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר, גבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר ע״כ. נמצא דדברי רב ששת יתפרשו כפי עניינם, דכי גרסינן בהנהו תרי לא אמר כלום הכוונה לענין הפקר, וכי גרסינן דבריו קיימין היינו לענין דלא קנאה הוא אלא חוזרת לבעליה הראשונים דהיא היא, ואין כאן שום סתירה בדבריו ודברי רבינו נכונים.
הרי היא בטלה. עיין השגות ומ״מ ולח״מ ומל״מ ועיין כ״מ ולק״מ די״ל דמה שקורא בכריתות דבריו קיימין קרי בגיטין לא אמר כלום וכ״כ בני משה בלקוטים. והנכון ביישוב השגה זו שבפרקין הי״ג עיין לח״מ פ״ו מהל׳ גירושין הכ״א ועיין מ״ש שם.
המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה, או איני מקבלה, או הרי היא בטלה, או שאמר מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום, וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך אין המקבל יכול לחזור בו אחר שזכה. מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה, אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים.
השגת הראב״ד לא אמר כלום וכו׳ א״א דוקא אמר הרי היא בטלה, אבל אמר בטלה היא אינה מתנה [דבריו קיימין] והכין איתא בגיטין ובכריתות עכ״ל.
המ״מ וכ״מ ולח״מ האריכו כאן והמעיין בדברי יראה במה שנטיתי מדבריהם, ואכתוב מה שנראה לי בדעת הרמב״ם והנה דברי הראב״ד פשוטים ומבוארים בגמ׳ דבטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים, וסובר הראב״ד דבכונה כתב הרמב״ם הרי היא בטלה משום דאמר בגמ׳ דהרי היא משמע להבא ובודאי לא מהני לבטל המתנה מכאן ולהבא, ודין בטלה היא ואינה מתנה לכאורה כתב הרמב״ם בסוף הפרק דנאמן, אלא שכתב שישבע שבועת היסת והראב״ד השיג על זה, ואבאר לקמן אבל עכ״פ כתב להדיא דדבריו קיימין, אלא דמ״מ קשה למה לא כתב זה כאן.
והנה הרמב״ם כתב ההלכה בג׳ מקומות, א׳ בהלכה שלפנינו ב׳ בהלכה ג׳ בדין זיכה לו ע״י אחר ושתק ואח״כ צווח ג׳ בהלכה י״ג בדין מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה, ונראה שהם ג׳ ענינים דבגמ׳ בחולין ובב״ב אמרינן בטעמא דמ״ד דשתק ולבסוף צווח לא הוי ניחותא מעיקרא במתנה משום דאמר כי לא אתי לידי אמאי אצוח, דוקא בזיכה לו ע״י אחר, אבל בנתן לו מתנה בידו או בביתו לפניו וקבלה בשתיקה ודאי אמרינן דמדשתק ש״מ ניחא ליה ונגמרה המתנה, ולא מהני עכשיו כל מה שיאמר לבטל המתנה, כדאיתא התם וכתב כאן הרמב״ם רק דכמו שאין הנותן יכול לחזור בו, כך אין המקבל יכול לחזור בו אחר שזכה, וכתב לשון הרי היא בטלה משום דהוא פשוט לשון שרוצה לחזור בו עכשיו, אלא דגם אם יאמר בטלה היא אינה מתנה נמי לא מהני אלא בהלכה י״ג שלא ראו עדים איך נתקבלה המתנה, אלא שאנו רואין חפץ של ראובן ביד שמעון שהוחזק ע״פ אמירת ראובן שהיא מתנה שנתנה לו, וע״ז טוען עכשיו שמעון כנגד הבע״ח שלו שאינה מתנה שלא קבלה בדעתו או קבלה בע״כ באונס או בטעות, ובזה כתב שפיר דדבריו קיימין, אבל כאן שראו עדים שקבל המתנה ודאי אינו נאמן לומר שלא קבל ברצון, דגם אם קבלם בשתיקה הוי קבלה וכנ״ל, ולפי״ז הא דאמר בגיטין דבטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין מיירי באופן שכתב בהלכה י״ג ומשם הוא מקור ההלכה אלא שהוסיף דנשבע שבועת היסת ונבאר שם.
ולפי״מ שבארנו צ״ל לכאורה בדעת הרמב״ם בישוב סתירת הסוגיות דגיטין ודכריתות כמש״כ התוס׳ בגיטין מתחלה לגרוס אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, רק שאינם שוים דאי אפשי בה הוא מדין הפקר ובטלה היא אינה מתנה הוא בטול המתנה, דלתי׳ ר״י בתוס׳ דגרסינן בגיטין כמו בכריתות מבוטלת תיבטל אי אפשי בה דבריו קיימין קשה אמאי לא הזכיר הרמב״ם דגם במבוטלת תיבטל הוי הפקר, ובפרט לפימש״כ דהרי היא בטלה ג״כ הוי להבא, למה כתב דרק באומר איני רוצה בה הוי הפקר, וכן לא יתכן מש״כ הר״ן בהלכות דשתי הגירסות אמת ובגיטין איירי לענין נותן ומקבל ובכריתות לענין הפקר דגם לפי״ז קשה למה דהרי היא בטלה אינו הפקר, אך יותר מיושב לפי הגירסא שכתב הר״נ דגרסינן בכריתות כמו בגיטין, והתם פריך מאי לאו לא אמר כלום וקנה לא לא אמר כלום דלא הדרא למאריה וכל המחזיק בה זכה בה, ונאמר דזהו רק על אי אפשי בה, אבל במבוטלת תיבטל יהיה לא אמר כלום לגמרי, דע״כ כונת הגמ׳ דבזה לא אמר כלום שהמתנה אינה מתבטלת ובדין הפקר לא איירי רב ששת, ובזה אמר ר״ל דאי אפשי בה הוי הפקר, וכן פסק הרמב״ם, ובטעמא דמילתא הוא דכשאומר בלשון בטול אפי׳ כשאומר לשון דלא משמע לשעבר ולא מהני בדרך בטול מ״מ לא הוי הפקר, דעכ״פ הוא רוצה עכשיו לבטל המתנה בדרך חזרה, וכמו שכתב הרמב״ם כאן וא״כ לא הוי הפקר ורק באומר אינו רוצה יש במשמע שעכ״פ אינו רוצה שתהיה שלו וזהו לשון הפקר, אבל בטול המתנה אינו לשון הפקר וזהו שכתב הרמב״ם דין הפקר דוקא באינו רוצה בה וכדאמר ר״ל וכנ״ל.
אלא דצריך להוסיף דמה שכתב כאן הרמב״ם ד׳ לשונות איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה, ואח״כ כתב מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו הרי היא הפקר, דלא בא כאן להוציא לשון איני מקבלה דהא בהלכה ג׳ גבי זיכה לו ע״י אחר כתב ואח״כ צווח ואמר איני מקבלה, ואח״כ כתב וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה, ומוכח דלשון איני מקבלה הוי כמו לשון איני רוצה בה, דשניהם אינם בדוקא בלשון בטול עיקר הנתינה אלא שהוא אינו רוצה לקבל ולכן הוי הפקר.
והנה בפ״ט מה׳ תרומות הל׳ ו׳ כתב הרמב״ם הכותב נכסיו לאחר וזיכה לו ע״י אחר, והיו בהן עבדים ושתק זה שנתנו לו ואח״כ צווח ה״ז ספק אם זה שצווח הוכיח סופו על תחלתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון או זה שצווח אחר ששתק חזר בו, לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו שני ישראל והראשון כהן, בין שהיה רבו ראשון ישראל והשני כהן, ודברי הרמב״ם תמוהים דמוכח מדבריו דאם היו שניהם כהנים אוכלים העבדים בתרומה, וקשה דהא כתב כאן בהל׳ ג׳ זיכה לו ע״י אחר וכששמע המקבל שתק ואח״כ צווח ואמר איני מקבלה ה״ז ספק אם זה ששתק כבר רצה, וזה שחזר וצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום, וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו, לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו אין מוציאין מידו שמא המקבל זכה, וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה כמו שבארנו, ובכריתות דף כ״ד תניא הכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבו שני כהן אוכלין בתרומה ואמר ע״ז בגמ׳ דקסבר המפקיר עבדו אוכל בתרומה דמעוכב ג״ש אוכל בתרומה וכיון שפסק הרמב״ם שם בהל׳ ה׳ דמעוכב ג״ש אסור לאכול תרומה, א״כ מאי מהני אם היו שניהם כהנים והוא תימה גדולה ופלא על מפרשי הרמב״ם שלא עמדו בזה.
ונראה בדעת הרמב״ם דהנה בב״ב דף קל״ח ובחולין דף ל״ט אמרינן דת״ק ורשב״ג פליגי אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ות״ק סבר דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ומיהדר קא הדר ביה ולא הוזכר דהוי לת״ק הפקר ודסבר ת״ק המפקיר עבדו אוכל בתרומה, ומשמע דסבר הגמ׳ דכיון דהוא חוזר מקבלת המתנה לא הפקירה, ואף דר״ל אמר דהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, נראה דיש לחלק דהיכי שכבר באה המתנה לידו ודאי יודע שאינו יכול לחזור, ואם אמר אי אפשי בה הפקירה, אבל בזיכה לו ע״י אחר אפי׳ לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, מ״מ אינו פשוט למקבל שאינו יכול לחזור בו, ולכן אמרינן דמיהדר קא הדר ביה אבל לא הפקירה.
והנה התוס׳ בגיטין דף מ״ב בהא דבעי בגמ׳ אי מעוכב ג״ש אוכל בתרומה, כתבו דהך בעיא לא אתיא אליבא דר״ל דכריתות דמסקינן אליבא דת״ק דמעוכב ג״ש אוכל בתרומה, וכתבו עוד א״נ יש לחלק דהתם במעוכב ג״ש ע״י הפקר אוכל בתרומה, והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין, ולבד שדברי התוס׳ בתירוצם הב׳ הוא תימה כמו שתמה המהרש״ל דאיך יאכל החצי ב״ח תרומה, ומש״כ המהרש״א ליישב אין טעם לדבריו כמש״כ הפ״י ונשאר בצ״ע על ד׳ התוס׳, אך לבד זה הנה להלכה הא כתב הרמב״ם בסתם דמעוכב ג״ש אינו אוכל בתרומה, והרמב״ם הא פסק כר״ל וא״כ באמת קשה להלכה למה פסק הרמב״ם דמעוכב ג״ש אינו אוכל בתרומה, והוא משום הך אבעיא, והא לר״ל ע״כ נפשטה האבעיא מהברייתא לת״ק דאמר אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה, והא פסק כר״ל דאמר אי אפשר בה הוי הפקר.
אבל לפימש״כ מיושב דבאמת בהך מילתא פליגי הסוגיות דסוגיות דב״ב וחולין סברי דבזיכה לו ע״י אחר אמרינן מיהדר קא הדר ביה ולא הוי הפקר, ולפי״ז לא נימא כלל דת״ק דברייתא סבר המפקיר עבדו אוכל בתרומה כיון דבזיכה לו ע״י אחר לא הוי הפקר, ולפי״ז מיושב שפיר מה דפסק הרמב״ם כהך אבעיא דגיטין דסברה נמי הכי דלא הוי הפקר ולא קשה מר״ל, ומ״מ הרמב״ם סובר דגם בזיכה לו ע״י אחר הוי ספק הפקר, דשמא קיי״ל כהסוגיא דכריתות. ואף דלפי״ז לענין דין הפקר איכא ס״ס ספק אחד שמא הוכיח סופו על תחלתו ובטלה המתנה, וספק ב׳ דאם מיהדר קא הדר ביה שמא לא הוי הפקר, אפשר דסובר הרמב״ם דגם בס״ס אין מוציאין ממון, ועוד דהכא לנותן ומקבל אין לכל אחד אלא ספק אחד לגבי המחזיק, וכנגד המקבל נמי איכא ס״ס דשמא שייך לנותן ושמא למחזיק.
ועכשיו מיושב מה שפסק הרמב״ם דרק אם א׳ מהם כהן אין אוכלין העבדים בתרומה, דמוכח דאם היו שניהם כהנים אוכלין בתרומה דכיון דזה גופא מספקא לן אם בזיכה לו ע״י אחר הוי הפקר, ואי אמרינן דבזיכה לו ע״י אחר הוי הפקר, ע״כ מוכח מת״ק דברייתא דהמפקיר עבדו אוכל בתרומה, א״כ ממ״נ אוכלין העבדים בתרומה דע״כ או דנימא דלא הוי הפקר או דנימא דהמפקיר עבדו אוכל בתרומה.
אכן באופן אחר נ״ל ליישב דהנה בהלכה שלפנינו כתב הרמב״ם או שאמר מום נראה לי בה, וכבר תמה הכ״מ בזה דלמה לא יוכל לבטל משום מום, ודחק להעמיד במום הנגלה, והנה בעיקר תמיהתו לא ידענא דמנ״ל דבמתנה שייך לבטל משום טענת מום אלא דקשה דמנין לקח הרמב״ם אופן זה, וכבר ידוע דאין דרך הרמב״ם לכתוב מה שלא הוזכר בגמ׳, אך באמת נראה דהרמב״ם הוציא זה מהך סוגיא דב״ב וחולין דמוכח דלא מספקינן אלא בחזרה ולא בהפקר, וכן מוכח מהאבעיא דגיטין אם מעוכב ג״ש אוכל בתרומה, דע״כ נמי סברה דבהא דת״ק דברייתא דאמר אם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה דלא הוי הפקר, ולכן סובר הרמב״ם דטעמא דלא הוי הפקר הוא עפ״מ שכתב הרשב״ם בב״ב בד״ה והיו בהן עבדים וז״ל ומתוך כך צווח שאינו רוצה לזון העבדים דאפי׳ למ״ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אפ״ה לא ניחא ליה לעשות כן עכ״ל, והרשב״ם הוצרך לפירושו משום לישנא דברייתא דלמה צריך למיתני הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ליתני הכותב עבדיו לאחר, וע״כ משום הך טעמא דהיכי דליכא טעמא למה הוא חוזר, וכיון דבודאי אינו יכול לחזור אם כבר נתרצה אמרינן דכשאמר אי אפשי הפקיר, אבל היכי דמצא חסרון בהמתנה והוא אצלו בגדר טעות דמתנה כזו לא היה רוצה, א״כ אף דלדינא לא דיינינן במתנה דין מומין וטעות כיון דלא הוציא ע״ז מעות, ואפי׳ הך טענה שיתחייב במזונות נמי אינה טענה דעכ״פ עבדים שוים כסף אף שצריך להאכילן ויכול למוכרן, ומ״מ כיון שטוען דלא ניחא ליה כלל בזה שהוא צריך לזונם הוי עכ״פ מצדו טענת טעות ולכן לא אמרינן דהוי הפקר, ומכאן הוציא הרמב״ם אופן זה דאו שאמר מום נראה לי בה דלא הוי הפקר.
ועכשיו מיושב ביותר דלא נצטרך לומר דמספקא ליה להרמב״ם אי הוי הפקר, אלא דבודאי פסק הרמב״ם כהנך סוגיות דב״ב ודחולין ודגיטין דלא הוי הפקר ומש״ה פסק שפיר דמעוכב ג״ש אינו אוכל בתרומה משום ספיקא דאבעיא דגיטין אבל זה הוא רק משום טעמא דבהיו בהן עבדים הוי בזה טענת טעות, ולכן אף דבמתנה לא דיינינן טעות אבל הפקר לא הוי וכנ״ל והסוגיא דכריתות לא נחת לחילוק זה וסבר דגם בהיו עבדים הוי הפקר, ובזה קיי״ל כהנך סוגיות ולא כסוגיא דכריתות, אבל עכ״פ זה ידעינן מסוגיא דכריתות דגם בשתק ולבסוף צווח בסתם מתנה הוי הפקר אי לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, וזהו מה שפסק כאן בהל׳ ג׳ דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו מהסוגיא דחולין כמש״כ המ״מ, ומש״ה הוי ספק הפקר ומיושב עכשיו מה שפסק בהל׳ תרומות דבהיו בהן עבדים ודאי לא הוי הפקר וכהסוגיות דב״ב וחולין וגיטין וכנ״ל, ומבוררים כל פסק הרמב״ם לנכון בעזה״י.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לשארי הגאון הגדול מוה״ר צבי פסח פראנק שליט״א רב ואב״ד דפעיה״ק ת״ו.
א) על מה שכתבתי בפ״ד מהל׳ זכי׳ ומתנה הל׳ א׳ במה שכתב הרמב״ם בפ״ט מהל׳ תרומות לפיכך אין אוכלין בתרומה וכו׳ דמוכח דאם היו שניהם כהנים אוכלים העבדים בתרומה, וקשה דהא הוי ספק שמא הפקירם רבו שני, וכתבתי דאם אמרינן דבזה שצווח הפקירם ע״כ מוכח מהברייתא דמפקיר עבדו אוכל בתרומה, וכתב בזה הדר״ג דעכ״פ לדידן דמספקא לן א״כ אפי׳ אי הברייתא לא סברה דמפקיר עבדו אוכל בתרומה ורק דלא אמרינן שהפקירם, אבל לדידן הא מספקא לן שמא הפקירם, וא״כ העבד תפוס בעצמו ובכה״ג מוכח מפ״א דב״מ דכל ממון שאינו יכול לחזור ולתפסו נעשה ממונו של המוחזק בתורת ודאי, וממילא הוי העבד מעוכב ג״ש, ומשמע דפשיטא לי׳ להדר״ג דכיון דהעבד תפוס בעצמו אינו יכול הרב לחזור ולתפסו ולא אדע מנין זה להדר״ג, ואם אמנם אפשר דאינו יכול לכופו לעבוד עבודתו דאף דלכל עבד מותר להכותו בשוטים שיעבוד, אבל הכא מטעם ספק מסתבר דאין לו רשות להכותו דעל זה אינו מוחזק, מ״מ משכחת לה שיתפסנו ויסגרנו בבית באופן שגם זה טוב לרבו שלא ילכו גנבים כשיראו שיש אדם בבית, ועוד אפשר דאם יתפסנו בבית יש לו רשות שלא ליתן לו מזונות אם לא יעבוד עבודתו ויעשה מלאכתו, אלא שיש מקום עיון בזה דכיון דמסתבר שאינו רשאי להכותו שיעבוד עבודתו וכיון דאמרינן דהדקי׳ באנדרונא חייב שבת, א״כ מוכח דלסגרו בבית יש בזה גדר חובל בחבירו, אבל מ״מ אפשר לומר דלא דמי דלהכותו כיון דההכאה אינו עיקר עבודתו של רבו וע״ז אינו מוחזק בו, אבל לסגרו בבית כיון דזה עיקר עבודתו וע״ז הוא מוחזק בו יכול לתפסו וצ״ע.
עוד יש מקום להסתפק דמה דמוכח בפ״ק דב״מ דאי אמרינן ת״כ מוציאין מידו דאז נעשה הבעלים מוחזק בתורת ודאי, דאפשר זה אינו אלא בספק במציאות ולא בספיקא דדינא, וטעמו הוא משום דהא ספיקא דדינא אפשר שיתברר הדין ורגילין לומר דתיבת ״תיקו״ הוא ר״ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, ומצאתי עתה בערוך השלם ערך תיקו שזה מדברי ר׳ שמואל הנגיד, וספק במציאות הא תנן יהא מונח עד שיבוא אלי׳ וכן איתא ביבמות דף מ״א גבי הספיקות חולצות דאם יבא אלי׳ ויאמר דהא קידש בת יבום היא, והנה ידידי הגרש״ז זלזניק נ״י העירני לעיין בדברי תוס׳ יוה״כ ביומא דף ע״ה גבי מה דאיתא בגמ׳ לענין מן שמאריך בזה דהוא מחליט דאין נביא רשאי להגיד שום דבר לדינא ומביא מד׳ הרמב״ם דאם יאמר נביא בנבואה הלכה כפלוני הוא נביא שקר, והגרצ״ה חיות ז״ל בהגהות הש״ס שם וביבמות דמ״א כותב לחלק בין ספק במציאות לספק בדין, ולפלא שלא הביאו הא דיהא מונח עד שיבוא אלי׳ דמוכח כן, אבל קשה מסוגיא דת״כ בריש ב״מ וכנ״ל ולהיפוך בדין ספיקא דדינא לא אדע איך יפרשו דברי ר׳ שמואל הנגיד שהוא אחד מהראשונים.
ונראה דבספיקא דדינא הפי׳ דתשבי יתרץ היינו שיברר עיקר הדין ולא בנבואה אלא שברור לחכמים שלעתיד לבוא יתבררו כל הספיקות בדין ע״י גדרי ההלכה ואז הכל ידעו שהדין כן, אבל בספק במציאות כמו ביהא מונח עד שיבוא אלי׳ ובהספיקות חולצות ולא מתייבמות ע״כ שנאמין לו מה שיאמר בנבואה, אבל י״ל דנ״מ בין איסורים לממון ובממון בין דבר שצריך ב׳ עדים לדבר דסגי ע״א, ובזה מבואר הגמ׳ ספ״ק דר״ה שמביא בתוס׳ יוהכ״פ על קרא דבקש קהלת למצוא דברי חפץ בקש קהלת לדין דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ע״פ שנים עדים יקום דבר, ופי׳ שלא בהתראה נראה דסבר שלמה דכיון שרואה ברוה״ק שהחוטא הי׳ מזיד גמור לא צריך גם התראה, ומבואר דגם בספק במציאות לא מהני היכי דצריך ב׳ עדים, והטעם הוא דאפי׳ הנביא מגיד בנבואה אבל כיון שלא נאמר בדין אליו תשמעון אלא הוא שיודע דבר הנסתר כענין האתונות של שאול, א״כ אינו לגבי הדין אלא ע״א, שלא צותה התורה בקרא דאליו תשמעון להאמינו בזה, אלא כשהוא מצוה על איזה דבר לעשות על פי ד׳, ומבואר בהא דהספיקות חולצות ולא מתייבמות דכבר כתב הר״ן בקדושין פ׳ האומר דלברר מי קידש כיון דאינו נגד חזקה סגי ע״א, וכן כתב הר״ן בחולין פ׳ גיה״נ דגבי מציאה נאמן ע״א כיון דאינו מוציא מיד מוחזק, נמצא דגבי שנים שהפקידו נמי סגי ע״א ומבואר מה דתנן יהא מונח עד שיבוא אלי׳.
ועכשיו מבואר דגבי ת״כ כיון דהוי להוציא לא מהני כשיבוא אלי׳ שלא יברר להוציא, ולכן שפיר אמרינן דכיון דלא מהני תפיסה הוי מוחזק בתורת ודאי, ולפי״ז גבי ספיקא דדינא אפי׳ אם נימא כד׳ הדר״ג דכיון שהעבד תפוס בעצמו לא מהני שוב ביה תפיסת רבו, מ״מ לא נעשה מוחזק בתורת ודאי, וא״כ שוב שפיר אמרינן ממ״נ דאם אי אפשי בזיכה ע״י אחר הוי הפקר ע״כ המפקיר עבדו אוכל בתרומה.
ב) אכן מש״כ הדר״ג באות ב׳ להוכיח ממה שלא כתב הרמב״ם דאם חזרו בעלים השניים ותפסוה דאין מוציאין מידו, זהו הוכחה אלימתא ואתפלא מה שלא עמדתי ע״ז, אלא שאם אבוא למדה זו להעמיד דברי הראשונים, אפשר לומר דמשום זה לא הזכיר כן הרמב״ם דכיון דמיירי באומר איני רוצה לקבלה, וא״כ לא שכיח שירצה אח״כ לתפוס, אלא שהיה אפשר שיתפוס כדי להחזיר לבעלים, אבל לפימש״כ שם בהל׳ י״ג ובפ״א מה׳ נז״מ דמש״כ הרמב״ם דנשבע שבועת היסת היינו משום דכל נאמנותו הוא ע״י טענה שטוען שהוא שומר בשביל הבעלים ועיין בהשמטות לנז״מ שם, א״כ גם כאן אף דלא מיירי מטענה דהא צווח לפנינו מ״מ יכול לטעון שאף שאמרתי איני רוצה בה אבל החזקתי אותה בתורת שומר בשביל הבעלים, וממילא כיון שכתב הרמב״ם שבעלים הראשונים יכולים לתפוס ממילא גם הוא יכול לתפוס בשביל הבעלים, ואף דאפשר אופן שלא החזיק בתורת שומר לא הוצרך הרמב״ם להאריך בזה, אלא דמ״מ כל זה הוא שינויא דחיקא ולא משנינא, ולא כתבתי כי אם לשו״ט ולדון בזה, אבל האמת דבפשוטו של דברי הרמב״ם מוכח דאם לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו הוי ודאי הפקר, ואם יראה הדר״ג בדברי באופן הב׳ יראה שכבר הרגשתי שבפשוטו לא משמע דהוי ספק.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלהכל
 
(ב) המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר, כיון שהחזיק בה האחרא, כגון שמשך המיטלטלין, או הגיע שטר קרקע לידו, או החזיק בקרקע, זכה חבירו אף על פי שלא הגיעה מתנה לידו, ואין הנותן יכול לחזור בו:
אבל המקבל ידו על העליונה, אם רצה מקבל ואם רצה לא יקבלב, שזכיןג לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, וזכות היא לוד שתינתן לו מתנה אם ירצה, אבל אם לא ירצה, אין נותנין לאדם מתנה בעל כרחו:
The following rules apply when a person transfers ownership over an article to a colleague through the agency of a third party. Once the third party takes possession of it - e.g., he performs meshichah on movable property, a deed of transfer of landed property reaches his hand, or he manifests ownership over the land - his colleague acquires the gift, even though it does not reach his hand. The giver can no longer retract.
The recipient by contrast has the option in his hand. If he desires, he may accept it. If he does not desire, he need not accept it. For a positive acquisition may be made for his person without his consent, and an obligation cannot be undertaken on his behalf without his consent. If a person desires that a gift be given to him, it is considered to be a positive acquisition. If, however, he does not desire it, a person cannot be forced to accept a gift that is given to him.
א. ד: אחר. שינוי לשון מטעה.
ב. ד (מ׳ואם׳): אם לא רצה אינו מקבל (פ: ואם לא רצה לא יקבל). אך גם הרצון לא לקבל נקרא רצון.
ג. בב1, ת1 נוסף: לו. ובת1 סימן מחיקה מעליו.
ד. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל
הַמְזַכֶּה לַחֲבֵרוֹ בְּמַתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ אַחֵר כְּגוֹן שֶׁמָּשַׁךְ הַמִּטַּלְטְלִין אוֹ הִגִּיעַ שְׁטַר הַקַּרְקַע לְיָדוֹ אוֹ הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע זָכָה חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לְיָדוֹ וְאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אֲבָל הַמְקַבֵּל יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה אִם רָצָה מְקַבֵּל אִם לֹא רָצָה אֵינוֹ מְקַבֵּל שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו וּזְכוּת הוּא שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ מַתָּנָה אִם יִרְצֶה. אֲבָל אִם לֹא יִרְצֶה אֵין נוֹתְנִין מַתָּנָה לְאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ:
המזכה לחבירו ע״י אחר כו׳ עד מתנה בעל כרחו. ספ״ק דגיטין (דף י״ד) כתב כן ר״י אלפס ז״ל בהלכות:
המזכה במתנה ע״י אחר וכו׳ – זה פשוט ומבואר פ״ק דגיטין שהמזכה אינו יכול לחזור בו וכן יתבאר לפנינו שהמקבל ידו על העליונה מאותה דזכה לו ע״י אחר. וכתב הרמב״ן ז״ל מהא שמעינן דכי אמרינן דזכין לו לאדם דוקא בשנתרצה כששמע אבל אם לא נתרצה כששמע לאו ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע״פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם שלא מדעתו ובשליחותו. והא דאמרי׳ בקדושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל דמצוה קא עביד ועוד תירץ בה תירוץ אחר וכן עיקר דבמה שהוא חובה גמורה אפילו נתרצה לאו כלום הוא. וכבר רמזתי בזה פ׳ ל׳ מהל׳ מכירה גבי עבד:
המזכה לחבירו וכו׳ כיון שהחזיק בה אחר וכו׳. מבואר יוצא ממה שאיתא בפ״ק דגיטין דף י״א [ע״ב], והרב המגיד כתב בשם הרמב״ן ז״ל, ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע״פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו ובשליחותו ע״כ, הלשון מגומגם במה שכתב ואע״פ שנתרצה לו דמשמע שמתחילה נתרצה ואח״כ צווח, ואם זאת כוונתו הרי כתב רבינו דכששמע המקבל שתק ואח״כ צווח הרי זה ספק, ועוד שסיים הרה״מ בשם הרמב״ן שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו, משמע שיש חילוק בין מדעתו לנתרצה, וכן נראה מסיום דברי הרה״מ ז״ל שכתב, וכן עיקר דבמה שהוא חובה גמורה אפילו נתרצה לאו כלום הוא, אם לא שנאמר דכוונת נתרצה היינו ששתק ולא אמר כלום, דבעלמא שתיקה כהודאה דמיא, אפילו הכי כשהיא חובה גמורה בעינן דווקא שתהיה מדעתו דהיינו בדיבור גמור ומוחלט, ולא דמי לדינו של רבינו במקבל מתנה דאין זה חובה גמורה דהא רובא דעלמא חפצים במתנה, ומדברי רבינו שכתב על הך דינא הא דאין חבין לאדם אלא בפניו פשוט הוא דזה שזיכה ע״י אחר לא היה בפני המקבל, וכן נראה ממה שכתב רבינו בפרק ל׳ דהלכות מכירה המוכר שמכר וזכה בהם הלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה וכו׳, ומזה תמה הרב בעל הפרישה ז״ל בחו״מ ריש סי׳ רמ״ג על הרב בית יוסף ז״ל, שהביא על דין זה פלוגתא דרשב״ג ורבנן פרק יש נוחלין דף קל״ח [ע״א] בכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים וכו׳, ומיירי בצווח מעיקרא [וכתב] דההיא מיירי בזיכה ע״י אחר בפניו והכא בשלא בפניו היא עיי״ש, גם הרה״מ ז״ל לא ציין בדין זה אלא מההיא דפרק קמא דגיטין, ומכל מקום אין כל כך תמיהה על הרב בית יוסף ז״ל כיון שהדין אמת.
ואין חבין לו אלא בפניו וכו׳. מברייתא דפרק יש נוחלין דף קל״ז [ע״ב] יש ללמוד דאפילו בצד אחד שהוא לחובה אף שהרוב אינו חובה אמרינן אין חבין מכח אותו צד, דהא כותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים אפילו שלא אמר אי אפשי אלא מצד העבדים שאינו רוצה לזונן אמרינן אין חבין בכולה מלתא וכן הוכיחו הפוסקים ז״ל.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל
 
(ג) זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צוח ואמר, איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה, וזה שחזר וצוח חזר בו, או זהא ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום, וזה שצוח הוכיח סופו על תחילתו:
לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו, אין מוציאין אותהב מידו, שמא המקבל זכה, וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה, כמו שביארנו, וזה שקדם ולקחה מן ההפקר זכה. ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוהג מיד זה שקדם וזכה בה, אין מוציאין אותה מידם, שמא המקבלד הוכיח סופו על תחילתו ולא קנה אותה, וברשות בעליהה הראשונים היא קיימת עדיין:
There is an unresolved question among our Sages when another person accepts a gift on behalf of the recipient, when the recipient hears about the gift and remains silent, and afterwards he protests and states that he does not desire to receive it. We do not know whether the reason he remained silent at first is that he desired to accept it, and the reason he protested was that he retracted. Or perhaps he remained silent at the outset because nothing had reached his hand at that time. When the article did reach his hand, he protested, and his ultimate statements reveal his original intent.
Therefore, if another person comes first and acquires the article himself, it should not be expropriated from his possession. For perhaps the recipient originally acquired the article, and when he said: "I do not desire it,⁠" he declared it ownerless, as explained above. Thus, the person who came and took possession of it while it was ownerless acquires it.
If, however, the original owner comes and takes the article out of the possession of the person who took it, it should not be expropriated from his possession. The rationale is that perhaps the recipient did not acquire it, for when he said: "I do not desire it,⁠" his ultimate statements reveal his original intent. Thus, the person who took possession of it did not acquire it, and it remained in the possession of its original owner.
א. בד׳ לית. אך בבבא הקודמת ישנו.
ב. בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
ג. ת2-1: ותפשוה. וכך ד (גם פ, ק).
ד. בד׳ נוסף: לא זכה וכיון שאמר איני רוצה. ושפת יתר היא.
ה. ב1: בעלים. וכך ד.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחעודהכל
זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמְקַבֵּל שָׁתַק וְאַחַר כָּךְ צָוַח וְאָמַר אֵינִי מְקַבְּלָהּ. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁשָּׁתַק כְּבָר רָצָה וְזֶה שֶׁחָזַר וְצָוַח חָזַר בּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁתַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְיָדוֹ כְּלוּם וְזֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ. לְפִיכָךְ אִם קָדַם אַחֵר וְזָכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל זָכָה וְכֵיוָן שֶׁאָמַר אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי הִפְקִירָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה שֶׁקָּדַם וּלְקָחָהּ מִן הַהֶפְקֵר זָכָה. וְאִם חָזְרוּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וּתְפָשׂוּהָ מִיַּד זֶה שֶׁקָּדַם וְזָכָה בָּהּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדָם. שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל לֹא זָכָה וְכֵיוָן שֶׁאָמַר אֵינִי רוֹצֶה הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְלֹא קָנָה אוֹתָהּ וּבִרְשׁוּת בְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא קַיֶּמֶת עֲדַיִן:
[ב] אבל רשב״ם פסק קיימא לן כרבנן דאמרי מדאישתיק קננהו והאי דצווח מהדר קא הדר ביה כו׳ ודלא כרשב״ג דאמר הוכיח סופו על תחלתו ופליג נמי אהא דר״ל דכריתות וכר״ל קי״ל כדפרישית לעיל ע״כ:
זיכה לו ע״י אחר עד היא קיימת עדיין. בב״ב פרק יש נוחלין (דף קל״ח) ובגיטין ריש פרק השולח ובכריתות פרק המביא אשם תלוי:
זיכה לו ע״י אחר וכו׳ – בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא קל״ח) אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו ע״י אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב״ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן אוכל בתרומה רשב״ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן זכו בהן יורשי (ראשון), פי׳ בשכיב מרע שמת הוא והוא הדין בבריא שחזרו לנותן. והוינן בה לת״ק אפילו עומד וצווח ואמר רבא הכל מודים בצווח מעיקרו דברי הכל לא קנה פירוש וזכו בהן יורשי ראשון שתק ולבסוף צווח דברי הכל קנה פירוש ואם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה כי פליגי בשזכה לו ע״י אחר ושתק ולבסוף צווח ת״ק סבר מדאישתיק קננהו והאי דצווח מהדר קא הדר ביה ורשב״ג סבר הוכיח סופו על תחלתו ומאי דלא צווח סבר כי לא אתי לידי מאי אצווח ע״כ שם. ובחולין פ׳ השוחט (חולין ל״ט) ובכריתות (כריתות כ״ד) הקשו מזו דת״ק לשמואל דכיון דכי אמר אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן הוו להו עבדים אלו הפקר והם כזרים והיאך אוכלין בתרומה ותירצו קסבר האי תנא המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו וקסבר צריך לגט שחרור אוכל בתרומה. הנה בכאן מבואר דלדעת ת״ק הרי צד זה דזכה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח הן כהפקר ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יחזרו לראשון והמחבר פסק בדין ספק מכח סוגיא דהשוחט דאמרינן התם לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב״ג ולא איסור משום כבודו דת״ק והביאו זאת דהכותב נכסיו כדאיתא התם ואם הם נסתפקו מי יכריע ובעיטור ורבותינו הגאונים פסקו דספק הוא ע״כ:
זיכה לו על ידי אחר וכו׳ – כתב ה״ה אחר שהביא מחלוקת רשב״ג ורבנן פירוש בשכ״מ שמת הוא וה״ה בבריא שחזרו לנותן וכו׳. קשה דאיך אפשר דמחלוקת רשב״ג ורבנן דאיירי בשנתן ולבסוף צווח הוי בשכ״מ הא בשכ״מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי אע״פ שלא באה המתנה לידו כ״ע מודו דהוי כאילו מטאי לידיה דליכא פלוגתא בהא וכן כתב רבינו ז״ל בפ״ט מהלכות אלו וז״ל שכ״מ שכתב כל נכסיו לאחר ואמר הלה שאינו רוצה בהם לא קנה שתק ואח״כ צווח קנה שדברי שכ״מ ככתובין וכמסורין וכו׳ ומשמע דאפילו רשב״ג לא פליג בהא מדלא כתב רבינו ז״ל שם דהוי ספק כדכתב כאן וא״כ איך אפשר ליישב מחלוקת רשב״ג ורבנן בשכ״מ. ואם נפשך לומר דכיון דזיכה לו ע״י אחר הוי כמתנת בריא לא היא שהרי כתב רבינו ז״ל שם בפ״ט שכ״מ שזכה עדיין מתנת שכ״מ היא משמע דמ״מ איכא למימר בהו דברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמי. וי״ל דהיינו דוקא שאם עמד חוזר כדין מתנת ש״מ אבל מ״מ כיון דזה גלה דעתו ע״י זיכוי משמע דרצה לעשות מילתא דאלימא טפי משמע דזה הזכוי היה ע״י אחר ולא מטא לידיה מצי למימר כי אתא לידי אצווח:
זיכה לו ע״י אחר וכששמע המקבל שתק כו׳. עיין במהריק״ו שרש קנ״ה ובשער אפרים סימן קכ״ב ודוק:
זיכה לו ע״י אחר וכששמע המקבל וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל, ואם [הם] נסתפקו מי יכריע וכו׳, ע״כ. נראה דלא כתב כן אלא לדעת רבינו שפסק כן, שהרי מצינו להרא״ש ז״ל שנראה שפסק כתנא קמא וכן יש לדקדק מדברי הרי״ף וכן פסק רשב״ם ז״ל כמו שכתב הרב בית יוסף חו״מ סוף סי׳ רמ״ה, אמנם רבינו הוא דפסק דהוי ספק, וכן פסק בפ״ט דהלכות תרומות ה״ו לענין העבדים עיי״ש.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחהכל
 
(ד) ראובן שרצה ליתן מאה דינרין לשמעון, ושלח לו המאה על ידי לוי, אם אמר לו, זכה במאה זוא לשמעון, או תן מאה זו לשמעון, אינו יכול לחזור בו, אבל אם אמר לו, הולך מאה זו לשמעון, יכול לחזור בו עד שיגיעב המאה ליד שמעון:
The above principles can be applied in the following situation: Reuven desired to give 100 dinarim to Shimon. He sent him the 100 dinarim with Levi. If Reuven told Levi: "Acquire these 100 zuz on behalf of Shimon,⁠" or "Give these 100 zuz to Shimon,⁠" Reuven cannot retract his gift.
If, however, he tells him: "Bring these 100 zuz to Shimon,⁠" he has the option of retracting until the 100 zuz reach Shimon.
א. ד: זוז. וכן כמה פעמים לקמן. ושיבוש הוא.
ב. ב1, ת2-1: שתגיע. אך בפעלי הוייה ומצב יש שמשתמשים בלשון זכר יחיד, ע׳ מנין המצוות הקצר שבהקדמת החיבור, מ״ע י״ח הערה 1.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלעודהכל
רְאוּבֵן שֶׁרָצָה לִתֵּן מֵאָה דִּינָרִין לְשִׁמְעוֹן וְשָׁלַח לוֹ הַמֵּאָה עַל יְדֵי לֵוִי. אִם אָמַר לוֹ זְכֵה בְּמֵאָה זוּז לְשִׁמְעוֹן. אוֹ תֵּן מֵאָה זוּז לְשִׁמְעוֹן. אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ מֵאָה זוּז לְשִׁמְעוֹן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמֵּאָה לְיַד שִׁמְעוֹן:
ראובן שרצה ליתן וכו׳ – א״א דוקא מתנה אבל פריעת חוב אינו יכול לחזור בו וכן בפקדון אם הוחזק הנפקד כפרן.
[ג] פר״ת דלא אמרינן תן כזכי אלא היכא דבשעה שנותן לו אמר לו תן אבל אם כבר היה בידו לא אמר תן כזכי אם לא במעמד שלשתן:
* [טור ח״מ סי׳ קנ״ה מסיים ומיהו אפילו אם אינו ברשותו לכשיבא לרשותו יזכה לו אם לא יחזור בו הנותן קודם לכן ע״כ וע״ש]:
ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון וכו׳ עד שיגיע המאה ליד שמעון: כתב הראב״ד ז״ל דוקא מתנה וכו׳:
ואני אומר עיקר הלכה זו בגיטין ספ״ק בפשיטות התלמוד כלשון ר״מ ז״ל ומ״ש הראב״ד הסכמת גדולים היא וסברא נכונה היא בעיני:
ראובן שרצה ליתן מאה זוז לשמעון וכו׳ – זה פשוט ספ״ק דגיטין (גיטין י״ד:) דבזכה אינו יכול לחזור בו ובהולך לא כזכי הוא ויכול לחזור בו והכין אסיקנא ריש פ׳ השולח דבמתנה הולך לאו כזכי. ובהשגות א״א דוקא מתנה וכו׳. וכבר כתב כן המחבר בדין החוב פי״ז מהל׳ מלוה ולוה והפקדון פ״א מהל׳ שכירות:
ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון וכו׳ או תן מאה זוז לשמעון – דעת רבינו דתן הוי כזכי במתנה. וטעמו דכיון דלא אשכחן שמיעטו אלא הולך דלא הוי כזכי לית לן למעוטי תן ועוד שהרי גבי האומר תן גט שחרור זה לעבדי דהוי כמתנה דתן הוי כזכי. וזה לשון הרשב״א בתשובה על דברי רבינו סבור הרב ז״ל דתן בכ״מ כזכי כדאמרינן בפ״ק דגיטין ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ודאמרינן בפ״ק דמציעא גבי מגביה מציאה לחבירו דא״ל תנה לי ולא אמר ליה זכה לי התם הוא דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביהנה אתננה לך ומיהו בירושלמי דגיטין פ״ק אמרו גבי מתני׳ דתנו גט לעבדי דתן לאו כזכי דמי והרב פסק כדעת ר״י דגמרין ולא חשש מההיא דירושלמי אבל מה שאמרת דבשילהי פ״ק דגיטין משמע דבמתנה תן לאו כזכי כן האמת לפי פשטן של דברים מההיא דא״ל לרב אדא ברדלא קבא מוריקא דאית לי גבך תנהו לפלוני וכו׳ ומשמע התם דמתנה הוה ואפ״ה משום מעמד שלשתן קנה הא לאו הכי לא קנה וכבר ראית שר״ת כן דעתו וגם ראית שדעתי נוטה כך אבל הראב״ד נראה שהודה להרמב״ם בהשגות ואפשר להם לפרש השמועות לדעתם עכ״ל:
ראובן שרצה וכו׳ או תן מאה זוז לשמעון וכו׳. חלוקא דזכי שכתב רבינו היא מוסכמת פרק קמא דגיטין ובכל התלמוד, אך חלוקא דתן היא סברת רבינו, והרב כסף משנה ז״ל כתב דטעמו דכיון דלא אשכחן שמיעטו אלא הולך דלא הוי כזכי לית לן למעוטי תן וכו׳, ושוב הביא דבירושלמי איתא להדיא דתן לאו כהולך דמי, אך רבינו תפס עיקר לסברת ר׳ יוחנן פ״ק דגיטין דסבר דתן הוא כזכי עיי״ש, וראיתי להתוספות בגיטין דף י״ב ע״א בד״ה כל האומר תנו וכו׳, שהביא משם ר״י דבתוספתא קתני להדיא תן מנה זה לפלוני במתנה או הולך וכו׳ רצה לחזור חוזר עיי״ש, וכיון שכן הדבר קשה לשמוע איך פסק רבינו היפך התוספתא והירושלמי, ובפרט להקושיא שהקשו שם התוספות בשם ר״ת ז״ל מהברייתא דהתם דף י״ד [ע״א] דקתני הילך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו וכו׳, וכן בפקדון אם בא לחזור אינו חוזר, ואי במתנה תן הוי כזכי למה הוצרכה הברייתא לחלוקא דתן, דכיון דכבר אשמועינן דאפילו הולך הוי כזכי לענין מלוה ופקדון כל שכן תן דאפילו במתנה הוי כזכי, אלא ודאי דתן במתנה לא הוי כזכי עיי״ש. ושבח להשי״ת שנחה דעתי במה שמצאתי לרבינו פרק ט״ז דמלוה ולוה הל׳ ב׳ שכתב וז״ל: היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר וכו׳, ומדלא העתיק לשון תן כדברי הברייתא זה מורה באצבע שלא היה גורס בהך ברייתא לישנא דתן, וכיון שכן אזדא לה קושית ר״ת ז״ל, ומכח דברי ר״י והך ברייתא נסתייע רבינו לפסוק גבי מתנה דתן כזכי דמי, והכי מוכח בפ״ד דהלכות שאלה ופקדון.
ראובן שרצה ליתן מאה דינרין לשמעון וכו׳. עיין השגות ודבריו תמוהין כמ״ש המ״מ, עיין פט״ז מהל׳ מלוה ה״ב ופ״א מהל׳ שכירות ה״ו כי שם בית דינים הללו.
ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון ושלח לו המאה על ידי לוי אם אמר לו זכה המאה זוז לשמעון או תן ק׳ זוז לשמעון אינו יכול לחזור בו, אבל אם אמר לו הילך מאה זוז לשמעון יכול לחזור בו עד שיגיע המאה ליד שמעון.
הרשב״א הביאו הכ״מ כתב לתרץ לשיטת הרמב״ם דמתנה הוי תן כזכי, מה דאמרינן פ״ק דב״מ ואם תאמר משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, דהתם הוא דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביה אתננה לך, ותירוצו אינו מבורר דאם נבוא לדין במה שיכול המגביה לטעון הא יכול לטעון שהגביה לעצמו וכדמשני מעיקרא אני זכיתי בה תחלה, ואף דלא ניחא לר׳ יוחנן לשנויי דאני זכיתי בה היינו תחלה, וכדסבר ר״נ דמדקתני בסיפא תחלה מכלל דרישא דלא אמר תחלה, מ״מ כיון דבודאי אם אמר תחלה נאמן, וא״כ למה לא יהיה נאמן כשטען לא זכיתי בשבילך, דיש לו מיגו דאיבעי אמר זכיתי תחלה לעצמי, וא״כ למה לר׳ יוחנן לשנויי דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי דהא אפי׳ אמר זכה לי יכול לטעון לא זכיתי בשבילך, אח״כ ראיתי בחדושי הרמב״ן בב״מ שכתב כדברי הרשב״א וכתב ״שאומר המגביה ליתנה נעשית שליח ולא לזכיה כי היכי דמהימן לומר אני זכיתי בה תחלה״. ולפי״ז ודאי קשה דא״כ באמר זכה לי נמי, אכן כתב עוד ״וא״נ לא טעין טענינן ליה שלא נעשה שליח אלא לנתינה, שכיון שמשמע לשון זה לשון נתינה הוא, זה שתולה בדעת אחרים היה לו לפרש״, וזה ודאי צריך טעם דכיון דתן כזכה למה צריך לפרש, ונראה שגם להרמב״ן לא ברירא הך סברא שכתב אח״כ עוד, ״ומשום דמשמע לר׳ יוחנן רישא דמתניתין בלא אמר תחלה הוא דדחיק נפשיה לאוקמי משום דאמר לו תנה לי ולא נתכונתי לזכות בשבילי אלא לנתינה בלעמא״, והנה זהו כתירוצו הראשון דהוא משום טענה וצ״ע בכונתו, והתוס׳ כתבו דדעת אחרת מקנה אותו שאני, אבל אינו מבואר בטעמא דמילתא לדין תן כזכי.
והנראה בזה דחלוק גדול יש בין היכי שראובן נותן לשמעון בשביל לוי ובין הא דראה את המציאה, דעיקר הבאור דתן הוי כזכה הוא משום דאמרינן דכשאמר לו תן כבר מסר לו הזכות דבדידיה תליא והוא צריך ליתן ואינו תלוי בדעתו של המקנה ולכן כבר זכה שמעון בהמנה ליתנה ללוי, וזהו טעמא דהולך לאו כזכי דכיון דלא הזכיר הנתינה אלא ההולכה לא הזכיר בזה דבדידיה תליא הנתינה ללוי ורק בחוב אמרינן דהולך כזכי דאמדינן דעתיה דניחא ליה להיות נפטר מן החוב, דאף דאכתי חייב הוא באחריות אם יאנס מ״מ אם לא יאנס כבר קיים פריעת בע״ח מצוה מעכשיו כיון שזכה השליח בשביל המלוה, ולכן כל זה הוא כשנותן ראובן לשמעון בשביל לוי דאמרינן דכונתו באמירתו תן שכבר מסר לו זכות הנתינה, אבל בראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי אם נאמר דמסר לחבירו הזכות אכתי לא זכה בזה, ואה״נ דיש לחבירו זכות ליתן לו וגם שלא ליתן לו, ובזה אנו צריכים לומר דבר חדש דבאמירתו תנה לי הכונה שתזכה בשבילי שלא יהיה לך ברירה לחזור וליקח לעצמך, וזה לא אמרינן דאינו מבורר כן בלשון תנה לי אלא בלשון זכה לי וזהו מה דאמר ר׳ יוחנן דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, וב״ה שהדברים ברורים, דברי הראב״ד בהשגות לא הבאתי שכבר כתב כן הרמב״ם בעצמו כמש״כ המ״מ.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלהכל
 
(ה) הלך לוי במאה זו שנשתלחה עמו להוליכהא לשמעון, וביקש שמעון ולא מצאהו, יחזיר לראובן. מת שמעון בחיי ראובן, יחזיר לראובן או ליורשיו. מת ראובן בחיי שמעון, יתן המאה לשמעון או ליורשיו, שמצוה לקיים דברי המת ואף על פי שאמר הדברים והוא בריאב, שהרי המאה בידו של שליח עדיין:
In the above instance, if Levi took the 100 zuz that he was sent to bring to Shimon and looked for Shimon, but could not find him, he should return the money to Reuven.
If Shimon died during Reuven's lifetime, Levi should return the money to Reuven or to his heirs. But if Reuven died in Shimon's lifetime, the 100 zuz should be given to Shimon or his heirs.
The rationale is that it is a mitzvah to carry out the instructions of a deceased person, even though he gave those instructions while he was healthy. And in this instance, the 100 zuz are still in the possession of the agent.
א. ד (מ׳זו׳): זוז שנשתלחו עמו להוליכן. ״תיקן״ הלשון לפי שיבושו.
ב. כך ב1, ת1, וכ״ה במשנה גיטין ו, ו בכ״י רבנו. א (וגם ת1): בארי.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאור שמחעודהכל
הָלַךְ לֵוִי בְּמֵאָה זוּז שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ עִמּוֹ לְהוֹלִיכָן לְשִׁמְעוֹן וּבִקֵּשׁ שִׁמְעוֹן וְלֹא מְצָאָהוּ יַחְזִיר לִרְאוּבֵן. מֵת שִׁמְעוֹן בְּחַיֵּי רְאוּבֵן יַחְזִיר לִרְאוּבֵן אוֹ לְיוֹרְשָׁיו. מֵת רְאוּבֵן בְּחַיֵּי שִׁמְעוֹן יִתֵּן הַמֵּאָה לְשִׁמְעוֹן אוֹ לְיוֹרְשָׁיו שֶׁמִּצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַדְּבָרִים וְהוּא בָּרִיא. שֶׁהֲרֵי הַמֵּאָה בְּיָדוֹ שֶׁל שָׁלִיחַ עֲדַיִן:
הלך לוי עד בידו של שליח עדיין. ספ״ק דמס׳ גיטין (דף י״ד):
הלך לוי במאה זוז וכו׳ – פשוט הוא שדבריו דוקא כשאמר ראובן ללוי הולך וגם זה שם ספ״ק דגיטין:
מת שמעון בחיי ראובן וכו׳ – גם זה שם ומפורש הכל בהלכות ופירוש ליורשיו כגון שמת ראובן אחרי מיתת שמעון בטרם שוב השליח אליו:
מת ראובן בחיי שמעון וכו׳ – גם זה שם ומפורש הכל בהלכות ופירוש ליורשיו אם מת שמעון אחר מיתת ראובן קודם שהספיק השליח לתתם לו וכל זה בבריא אבל בשכיב מרע יתבאר דינו פ״י:
ובקש שמעון ולא מצאהו יחזיר לראובן וכו׳. אין פירושו שמת, דזה כתבו רבינו אחרי זה, אלא שלא מצאהו הכוונה כפשוטו שלא היה באותו מקום ואף שעדיין הוא חי, מכיון שלא אמר לו אלא לשון הולך כמו שכתב הרב המגיד ז״ל ויכול לחזור בו לכך יחזיר לראובן, אכן אכתי קשה דלמאי איצטריך רבינו לחלוקא דמת שמעון בחיי ראובן וכו׳, השתא ומה אם כשבקש ולא מצאו אף שעדיין הוא חי יחזיר לראובן לא כל שכן וקל וחומר במת, אם לא שנאמר דאיצטריך משום סיפא, דאם אין ראובן קיים דהיינו שמת אחר שמעון קודם שישוב השליח אפ״ה יחזיר ליורשי ראובן.
מת ראובן בחיי שמעון יתן המאה לשמעון כו׳:
בגמ׳ איכא פלוגתא אם הולך כזכי במתנה והיכי שמת סבר ר״מ מצוה לקיים דברי המת וחכ״א יחלוקו מספקא להו, ופרש״י אי כזכי דמי או לא אי מצוה לקיים דברי המת או לא, וכן בסוף השמועה דמוקי בשכ״מ פירש ג״כ מספקא להו אם שכ״מ צריך קנין והיכי דמית מספקא להו אי מצוה לקיים כו׳. והנה במשל״מ הלכות מלוה ולוה פ״ד עמד בזה דס״ס לא מהני להוציא ממון אף במקום דע״י ספק אחד היה הדין דיחלוקו, ונ״ל דשאני כאן דכבר עמדו בתוספות למה לן תקנת שכ״מ הא מצוה לקיים דברי המת, והמחוור מה שתירץ במרדכי ובפסקי תוספות פרק מציאת האשה והובא בשו״ע סימן רנ״ב בהגה״ה שמצוה לקיים דברי המת כופין את היורשים אבל המקבל לא זכה בחפץ ואם היתומים נתנו לאחר מה שעשו עשוי יעו״ש, וכיון שכן דאף אם נאמר דמצוה לקיים דברי המת בכ״ז אין החפץ שלהן והמנה עדיין של יורשים רק שכופין אותן לתת ממון שלהן הוא מה שירשו מאביהן לתת להמקבל כצוואת אביהן המת, נמצא דבחזקתייהו קאי אף אם מצוה לקיים דברי המת לכן תו אח״כ כי תאמר דכופין אותם להוציא ממונם להמקבל כיון שמספקא לך בשום צד איך תוכל להוציא ממונם מחזקתייהו, כן נ״ב לדעתי, ואם היה הס״ס אם הולך כזכי ואף אם הולך לאו כזכי מ״מ מתנת שכ״מ אין צריך קנין וכמסורים דמי בזה אפשר דהוי יהבינן להאדם שנשתלחו לו דלשני הספיקות המה שלו ודוק:
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאור שמחהכל
 
(ו) אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת, אחדא איש ואחד אשה, ואפילו אשת איש ואפילו עבדב ושפחה. אבל הגוי אינו זוכה, הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל. וכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי כך אינו זוכה לגוי:
A person cannot acquire a gift on behalf of a colleague unless the person acquiring the gift is past majority and mentally competent. Both a man and a woman - indeed, even a married woman or a servant or maidservant can acquire property on behalf of another person.
A gentile, by contrast, cannot acquire property for a Jew. Since he is not fit to serve as an agent, he can never acquire property on behalf of a Jew. Similarly, just as a Jew cannot serve as an agent for a gentile, he cannot acquire property for a gentile.
א. ד (גם ק): ואחד. וי״ו יתירה.
ב. ד (מ׳ואפילו׳): ועבד. אך הרבותא בעבד גדולה מבאשת איש.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחחדושי ר' חיים הלויעודהכל
אֵין אָדָם זוֹכֶה בְּמַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹכֶה גָּדוֹל וּבֶן דַּעַת. וְאֶחָד אִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה. אֲבָל הָעַכּוּ״ם אֵינוֹ זוֹכֶה הוֹאִיל וְאֵין רָאוּי לִשְׁלִיחוּת לְעוֹלָם כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְיִשְׂרָאֵל. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְעַכּוּ״ם כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְעַכּוּ״ם:
אין אדם זוכה במתנה לחבירו וכו׳ עד כך אינו זוכה לעכו״ם. במציעא פרק איזהו נשך:
אין אדם זוכה במתנה לחבירו וכו׳ – זה פשוט דבעינן גדול כמו שיתבאר וכן ודאי עבד ושפחה בני זכייה נינהו ודאי כדמשמע ס״פ המביא בתרא אפילו בכנענים. ומיהו נ״ל שאם היה המזכה אדונם שאינם יכולין לזכות הם ודאי לא קנו לה מדאמרינן פ׳ חלון (עירובין ע״ט) גבי שתוף מזכה להם ע״י עבדו ושפחתו העברים וע״י אשתו אבל לא ע״י עבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידן כידו זה לשון המשנה, ומשמע דה״ה בכל מילי דעבד כנעני אין יכול לזכות לאחר מיד רבו ושם בגיטין מבואר שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו וזה פשוט ואף באשתו העמידוה פירקא בתרא דנדרים (נדרים פ״ח:) ביש לה חצר באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני הא לאו הכי לא וכ״כ ז״ל שאם הבעל הוא מזכה אין האשה מזכה בעד אחרים אלא אם כן יש לה זכות בדבר ומדין מגו:
אבל העכו״ם וכו׳ – מבואר פרק אי זהו נשך שדחו אוקימתא דרבינא דאמר דנהי דאין לעכו״ם שליחות זכייה אית ליה והעלו שם דאפילו זכייה לית ליה:
ואין אדם זוכה במתנה לחבירו וכו׳ אבל העכו״ם אינו זוכה ואינו ראוי לשליחות לעולם – קצת קשה בדברי רבינו ז״ל דלא אמרו בגמרא טעם זה דלא אתי לכלל שליחות אלא כדי לזכות לעכו״ם דאמרינן דוקא בקטן זכין לו משום דאתי לכלל שליחות אבל עכו״ם אין זכין לו דלא אתי לכלל שליחות אבל כדי שיהיה העכו״ם זוכה לאחרים ליכא למימר הך טעמא דבשלמא אם הקטן היה זוכה לאחרים ועכו״ם לא הוה ניחא אבל כיון דקטן נמי לא זכי לאחרים הך טעמא בדותא הוא דמשום דלא אתי לכלל שליחות לא זכי לאחרים דקטן יוכיח דאתי לכלל שליחות ולא זכי לאחרים ואם לא היה כותב רבינו ז״ל הך מילתא דלעולם הוה ניחא אבל השתא דקאמר לעולם משמע דצ״ל דלא אתי לכלל שליחות והא ליתא דקטן הוי תיובתיה כדכתב ה״ה ז״ל. ואף באשתו העמידוה בפ׳ בתרא דנדרים אע״ג דהך אוקימתא לדעת רבינו ז״ל לא סלקא אליבא דהלכתא שהרי לא הזכיר רבינו ז״ל בהל׳ עירובין כלל מזה משום דאית ליה דהך אוקימתא לא נאמרה שם אלא לר״מ דאמר אין קונין לאשה בלא בעלה אבל לא לרבנן כדכתב הר״ן ז״ל בגירסת הרי״ף ז״ל מ״מ הביא ראיה זו ה״ה ז״ל שהיא מסכמת לדעת כל המפרשים אע״פ שלדעת רבינו ז״ל אינה ראיה ולדברי רבינו ז״ל יספיקו הראיות האחרות:
ואפילו אשת איש ועבד ושפחה וכו׳. ביאר הרב המגיד ז״ל דאפילו עבד כנעני קאמר, ואף דכותי אינו זוכה מפני שאינו ראוי לשליחות שאני עבד ושפחה שהם בתורת שליחות הואיל ושייכי בקצת מצוות כמו שכתב רבינו ריש פ״ב דשלוחין ושותפין, דבמשא ומתן ישנן בתורת שליחות, ושפחה שכתב רבינו נראה דהיינו דוקא כנענית דאילו עברית לא יתכן אלא באמה העבריה דעדיין קטנה היא. ואם הביאה סימני גדלות פקע שעבודיה כמו שכתב רבינו פרק ד׳ דהלכות מכירה.
אבל העכו״ם אינו זוכה וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל מההיא דאיזהו נשך דף ע״א [ע״ב], והקשה הרב לחם משנה ז״ל דההיא בזכין לו ע״י אחרים היא אבל לשיזכה הוא לאחרים מנא ליה, דהא קטן יוכיח דאף דאתי לכלל שליחות לא זכי לאחרים עיי״ש, ולענ״ד נראה דקל וחומר הוא לגבי כותי, דאם אפילו לזכות ע״י אחרים דבני שליחות נינהו לא מהני ולא קני דכותי לאו בר שליחות הוא כלל, כל שכן וקל וחומר לשיזכה הוא לאחרים, והקדים רבינו מה שהוא פשוט יותר לפי האמת כיון שדין זכיה מדין שליחות נגעו בה, ועיין בפרק ב׳ דשלוחין.
הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם. עיין לח״מ שנדחק, וכוונת רבנו במה שכתב לעולם פשוטה שנתכוון למ״ש רבנו פ״ב מהל׳ שלוחין ה״א.
אבל העו״ג אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם כו׳:
פירוש דקטן אינו זוכה לאחרים א״ש משום דלאו בר זכיה הוי לכן אינו זוכה לאחרים דקטן לאו בר דעת שלימה הוא, ואף במתנה דבדעת אחרת מקנה אותו כתבו דזוכה מן התורה נראה שיטת רבינו דזה ג״כ מדין דזכין לקטן דקטן הוי כמו שאינו בפנינו הוא כמש״כ רבינו בהלכה י״א פרק כ״ט ממכירה ויעוין קצות סימן רל״ה בזה, אבל עו״ג דזכה לעצמו אף במידי דחובה כמאן דאיהו בפנינו דמי ודעתו חשובה ככל אדם א״כ מה דאינו זוכה לאחרים ע״כ טעמו רק משום דזכיה מדין שליחות וכיון דלית ביה תורת שליחות לעולם ליכא ביה זכיה ופשוט, ויעוין לח״מ:
אין אדם זוכה במתנה לחברו עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת וכו׳, אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואין ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל וכו׳, קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכו׳ עכ״ל. והוא בגיטין דף ס״ד [ע״ב] אמר ר״י אמר ר״א צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי דא ודא אחת היא, מאי דא ודא אחת היא, אמר ר״ח אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ופסק הרמב״ם כשמואל דקטן לעולם אינו זוכה לאחרים. והא דנכרי אינו זוכה לאחרים, דנקט ביה הרמב״ם טעמא משום דאין לו שליחות לעולם, הוא מסוגיא דב״מ דף ע״א [ע״ב] דקאמר שם רבינא דנכרי אע״ג דלית ליה שליחות מ״מ זכיה אית ליה מידי דהוי אקטן, ומסיק שם דנכרי לית ליה זכיה ואינו דומה לקטן משום דקטן אתי לכלל שליחות נכרי לא אתי לכלל שליחות. אלא דצ״ע, דזה הטעם הא נקיט בסוגיא לענין שאין ישראל זוכה לנכרי, וכדי לחלק בין קטן לנכרי, אבל לענין שאין הנכרי זוכה לישראל לא מצינו שנצטרך לטעמא דלא אתי לכלל שליחות, וקטן יוכיח דאתי לכלל שליחות ומ״מ אינו זוכה לאחרים, ולמה כתב הרמב״ם טעם זה דלא אתי לכלל שליחות לענין זה דאין הנכרי זוכה לישראל, וצ״ע.
והנה שם בסוגיא פירש״י דהא דחפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה לאחרים הוא מדרבנן, והתוס׳ גם כתבו דמהא דמשני הגמ׳ שאני שיתופי מבואות דרבנן משמע דהפלוגתא היא אם זוכה לאחרים מדאורייתא או לא, ור״ל דמזה הרי מבואר דמדרבנן לכו״ע זוכה לאחרים, וכל עיקר הפלוגתא היא רק אם זוכה מדין תורה או לא, והוכחה זו עצמה היא גם מהא דמשני התם בגמ׳ בעציץ שאינו נקוב דרבנן, הרי להדיא דמדרבנן לכו״ע זוכה, ושוב הקשו על זה דאיך יזכה לאחרים מדין תורה והא אין שליחות לקטן, ותירצו דבמילתא דאיתיה בנפשיה איתיה גם בשליחות וזוכה לאחרים. ולדעת רש״י דהא דזוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, צ״ל דס״ל דקטן אין לו שליחות לעולם אף במילתא דאיתיה בדנפשיה, או דס״ל דגם זכיה מקריא ליתיה בדנפשיה, דהא מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מדבריהם, ואם גם בדעת אחרת מקנה אותו אית ליה זכיה מדין תורה, אכן זהו משום דעת האחרת של הגדול, וממילא דאין זה בכלל איתיה בדנפשיה, כיון דאין זה משום לתא דידיה, ורק מכח המקנה הוא שזוכה בה. וגם דלפי הנראה בסוכה דף מ״ו ע״ב דעת רש״י היא דקטן לית ליה זכיה מדין תורה אף בדעת אחרת מקנה אותו, וכמו שכתב שם דהא דינוקא מיקנא קני הוא מדרבנן, וממילא דהוי מילתא דליתיה בדנפשיה ג״כ, ואינו זוכה לאחרים רק מדרבנן, כיון דאין שליחות לקטן, וגם דקטן אינו יכול לזכות כלל. והא דקאמר בגמ׳ שאני שיתופי מבואות דרבנן וכן הא דקאמר בגמ׳ בעציץ שאינו נקוב דרבנן, צ״ל לדעת רש״י, דר״ל דכן תקנו דלענין דבר שהוא מדבריהם יהא קטן זוכה לאחרים, אע״ג דלענין דין ממון קטן אינו זוכה כלל לאחרים אף מדבריהם, וכאשר כן היא גם דעת הרמב״ם, דלענין דין ממון פסק בסתמא דקטן אינו זוכה לאחרים כלל, ומ״מ פסק בפ״א מה׳ עירובין ז״ל שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים עכ״ל, וזהו להדיא כדעת רש״י וכמו שכתבנו. אלא דקשה לדעת רש״י, מהא דאיתא בסוגיא שם מתיב ר״א מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני זה, האי שפחה היכי דמי אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה, אלא לאו דלא אתיא שתי שערות, הכא במאי עסקינן במעשר בזמן הזה דרבנן, ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא וכו׳ אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן, הרי דקבעיא הסוגיא לאוקמה במעשר שני דאורייתא, ולאוכוחי מינה דקטן אית ליה זכיה גם לאחרים, וזהו להדיא כדעת התוס׳, דלמ״ד קטן זוכה לאחרים הוא מדין תורה, וכדמהניא גם לענין מעשר שני של דין תורה, וקשה על מה שכתב רש״י דהא דזוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, וצ״ע.
ונראה לומר, דבאמת עיקר הסוגיא צריכה ביאור, איזה זוכה לאחרים יש כאן בפדיית המעשר שני, ואם נפרש דהא דאומר הא לכם מעות, ר״ל שאינו נותן להם המעות מתנה ורק שמוסר להם הכסף שיפדו בו את המעשר שני, א״כ אין זה בכלל זוכה לאחרים, כי אם דהוי זאת ככל שליחות דעלמא, דקי״ל אין שליחות לקטן, דלהתפיס כסף חברו בקדושת המעשר שני הרי פשיטא דצריך לזה שליחות דוקא ואין זה זכיה כלל, ובודאי דלא מהניא זאת בקטן, ובעל כרחך צ״ל דנותן להם הכסף במתנה והם פודים משל עצמם, וא״כ איזה זכיה לאחרים יש כאן, וכל שפודה משלו צריך להיות מועיל גם בקטן מדין תורה לכו״ע, אם אך הגיע לכלל מופלא סמוך לאיש, וכדאיתא בתו״כ ואם גאל יגאל איש ממעשרו איש פרט לקטן, או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת״ל ואם גאל יגאל, והוא מופלא סמוך לאיש לר׳ יוסי בר׳ יהודה בנדה דף מ״ו [ע״א], וא״כ צ״ע הסוגיא הכא דתלי לה בדין קטן זוכה לאחרים. ונראה לומר, על פי מה דאיתא בב״ק דף ס״ט [ע״ב] דמעשר שני שאינו ברשותו אינו יכול לחללו, משום דבעינן דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, הרי דחילול מעשר שני הוא דבר הצריך בעלים, וגם כשאחר מחלל הוא רק מדעת הבעלים ורשותן, אבל בלא דעת הבעלים אין חילולו חילול כלל. אשר על כן הוי דינא דכל פדיית מעשר שני של אחרים חשיבא זוכה להבעלים של המעשר, דחלות מעשיו בפדיונו וחילולו במעשר שני של אחרים, שבאמת הוא תלוי בדין בעלים ודעת בעלים, כל קיומו הוא רק מדין זוכה לאחרים. וזהו דמוכיח הגמ׳ מהא דשפחתו העבריה שהיא קטנה ומ״מ מעשיה קיימין לפדות ולחלל את המעשר שני של הבעלים, ש״מ מזה דקטן זוכה לאחרים. ואע״ג דעיקר חלות חילולו הוא מהא דאתרבי מופלא סמוך לאיש להיות כגדול, אבל כל זה הוא רק לענין עצם החילול, משא״כ לענין דינא דדבר שאינו שלו, ומעשה פדיונו וחילולו במעשר שני שאינו שלו, כיון דתלוי בדין זוכה לאחרים, הוא דין בפני עצמו שלא מענין הפלאה, ואין דין מופלא סמוך לאיש מועיל לזה כלל, ובעל כרחך ש״מ דקטן זוכה לאחרים מדין תורה.
והנה תרי גווני בפדיון מעשר שני של אחרים, אם שכל אחד ישאר בשלו, והפדיון מועיל רק שקדושת המעשר שני תחולל על כסף הפודה או שהפדיון נעשה באופן שכסף הפדיון הנתפס בקדושת מעשר שני יהיה של הבעלים והמעשר שני שיוצא לחולין יהיה להפודה. ודין מופלא סמוך לאיש מהני בין לעצם הפדיון של קדושת מעשר, וגם דפדיונו מהני שישאר המעשר שני שלו ופדיונו ישאר להבעלים, וכדאיתא במתני׳ דאומר אדם לשפחתו פדה לך מעשר זה, והך פדה לך ר״ל שהמעשר שני יהיה שייך לה, וכמבואר בירושלמי במעשר שני שם דהנך תרי גווני חילול איכללו במתני׳. ואע״ג דקטן לאו בר קנין וחילוף הוא, צ״ל דהכא שאני, דעיקר מעשיו הם רק בהפדיון, והקנין והחילוף ממילא חייל, ומיגרר גריר בתר פדיונו, ועל כן אין מעשה הקטן בזה בתורת קנין וחילוף כי אם בתורת פדיון, דמהני לזה דין מופלא סמוך לאיש. אכן נראה דכל זה הוא אם באנו לדון מחמת דין חסרון הקנאה, בזה הוא דשייך לומר כמו שכתבנו, אבל אם באנו לדון מחמת גריעותא דקטן אינו זוכה לאחרים, בזה לא מהני כלל דין מופלא סמוך לאיש, דהרי זהו דין בפני עצמו דכל לאחרים אין מעשה קטן כלום, וא״כ גם במעשה הפלאה ותורת פדיון לא מהני מעשיו בזכיה לאחרים, וממילא דלא מהני מעשיו להקנין והחילוף, דפשיטא דהקנאתו בפדיון לבעלים וכן זכייתו בהמעשר שני מרשות הבעלים הוא זה בכלל זוכה לאחרים, דלא מהניא בקטן אף בתורת פדיון והפלאה. אשר לפי זה, אם נפרש דפרכת הגמ׳ האי שפחה היכי דמי קאי על גוונא דפדה לך, הרי מתישבת הסוגיא כפשטה, דלמ״ד קטן אינו זוכה לאחרים אין מועילין מעשיה הכא גם בתורת פדיון, כיון דקטנה היא ואינה זוכה לאחרים. אלא דנראה, דגם אם נפרש דפרכת הגמ׳ קיימא על רישא דמתני׳ דהא לכם מעות הללו, דמבואר בירושלמי דמיירי בגוונא דאומר להם פדו לי, ר״ל שהמעשר שני ישאר להבעלים ורק שקדושתו תתחלל על כסף הפדיון שלהם, ג״כ ניחא הא דתלי לה בגמ׳ בדין זוכה לאחרים, כמו שכתבנו דכיון דפדיון מעשר שני תלוי בבעלים וכל מעשה פדייתה הוא רק בשביל הבעלים ומכחם ומדעתם, על כן שפיר מקרי זה זוכה לאחרים, ומיושב היטב הא דתלי לה בגמ׳ להך מתני׳ דהא לכם מעות בדין קטן זוכה לאחרים, בין ארישא ובין אסיפא, כיון דשני האופנים הם בכלל זכיה לאחרים, וכמו שנתבאר.
ולפי המבואר נמצינו למדין, דהא דפליגי בקטן אם זוכה לאחרים אם לא, לאו משום טעמא דשליחות קאתינן עלה, כי אם דהוא דין בפני עצמו אם מעשה קטן מועילין בזכיה לאחרים, וראי׳ לזה מהא דחשיבא פדייתו להמעשר שני בכלל זכיה לאחרים, והתם ליכא שליחות כלל, דלא מיבעיא לפי מה שנתבאר דהזכיה לאחרים היא מה דזוכה בהמעשר שני מהבעלים ושכסף הפדיון נקנה להבעלים, א״כ הלא כל מעשיו מעשה לקיחה וחילוף ע״י פדיונו שעושה, דלא שייך כלל לומר שיהא על זה שליח של הבעלים, כיון דאדרבה הוא הזוכה והמוציא מרשות בעלים, אלא דגם זה שכתבנו באופן הראשון, דכיון דפדיון מעשר שני תלוי בדין בעלים ודעת בעלים, להכי הוא דהוי בכלל זוכה לאחרים, מ״מ נראה דדין שליחות ליתא הכא, ואין הפודה מיחשב שלוחו של הבעלים, ואף אם מעשיו הם בשביל הבעלים ומכחם, אבל שליחות מיהא לא בעינן הכא. ויסוד לזה מהא דתנן במעשר שני פ״ה כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה וכו׳ אמר רשב״ג בד״א בשביעית, והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו, וברמב״ם פ״ט ממעשר שני הל״ז ז״ל והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר עכ״ל, והרי שנת השביעית היא הפקר, ונמצא דפירות רבעי אלו הם מופקרים, וגם לאחר לקיטה הא ג״כ בהפקרן קיימי, לפי מה דקי״ל מעשר שני ממון גבוה הוא ואין בהם שום צד זכיה, וכמבואר בקדושין דף נ״ד [ע״ב], ומ״מ היו מחללין אותן, הרי דמהני חילול ופדיה גם במעשר שני ורבעי של הפקר, ועל כרחך דהא דמבואר בסוגיא דב״ק שהבאנו דפדיון מעשר שני ורבעי שוה להקדש דבעינן בהו דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, כל זה הוא דוקא בשיש להם בעלים, אבל היכא דלית להו בעלים שפיר מהניא בהו פדיה וחילול, ולא בעינן כלל דין בעלים לעצם מעשה החילול והפדיה. והכי מוכרח נמי מדברי הרמב״ם אלו שכתב כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל וכו׳, וכבר הקשה על זה בתשובות המיוחסות להרמב״ן דהרי לפי מה דקי״ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש אין החילול חל על כל הנלקט משום דהוי אינו ברשותו, וכמבואר בסוגיא דב״ק דף ס״ט שם, ואיך הביא זאת הרמב״ם כיון דלא קי״ל הכי.
אכן נראה, דהרמב״ם ס״ל, דהא דנוהג דין אינו ברשותו בחילול רבעי ופדיונו, הוא דוקא ברבעי שיש לו בעלים, דחילולו תלוי בדין בעלים, ולא חייל כי אם מכח הבעלים ומדעתם, ואז הוא דנוהג גם דין אינו ברשותו, ומשום דכל דתלוי בבעלים בעינן דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, משא״כ ברבעי של הפקר, דאין דין בעלים כלל בחילול, ממילא דלא שייך שם ענין אינו ברשותו כלל. אשר ע״כ צ״ל, דהסוגיא דתלי לה להך דצנועין בדין גזל ולא נתייאשו הבעלים, הוא משום דהך דצנועין קיימא גם את״ק, ואיירי גם בשנים שאינם של שביעית, דהוי רבעי שיש לו בעלים, ואז הוא דנוהג ביה הדין דאינו ברשותו, משא״כ הרמב״ם דפסק כרשב״ג והביא הך דצנועין על שנת השמיטה דהוי רבעי של הפקר, וגם לאחר שכבר נלקטו הם ג״כ בהפקרן, לפי מה דקי״ל ממון גבוה הוא, והוי רבעי שאין לו בעלים, דלית בחילולו כלל דין בעלים, ועל כן ממילא דלא שייך ביה כלל הך דאינו ברשותו, ושפיר חייל החילול גם על כל הנלקט. ועכ״פ הא מיהא דחילול רבעי נוהג גם בשל הפקר, שאין שייך שם דין בעלים כלל. ולפי זה נראה ממילא, דגם מעשר שני ורבעי שיש להם בעלים, מכל מקום עיקר מעשה החילול והפדיה נעשה מכח הפודה אף שאינו הבעלים שלהם, ונהי דיש בזה עיכוב דין בעלים, וצריכינן שתהא הפדיה נעשית בשביל הבעלים ומכחם ומדעתם, אבל מ״מ שליחות לא בעינן בזה, כיון דלעצם מעשה הפדיה והחילול לא צריכינן לדין בעלים, ומדתלי לה בגמ׳ בדין זוכה לאחרים, ש״מ דהא דאין קטן זוכה לאחרים, הוא דין בפני עצמו, ולא משום לתא דשליחות קאתינן עליה. ולפי זה הרי ניחא שיטת רש״י דהא דקטן זוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, ולא תקשי מהא דמועיל זכייתו לאחרים גם לענין מעשר שני דאורייתא, דבאמת עיקר הפלוגתא אם קטן זוכה לאחרים אם לא היא מדין תורה, ועל כן למ״ד קטן זוכה לאחרים פדיונו במעשר שני קיים מדין תורה, אלא דכל זה הוא בזוכה לאחרים שלא במקום שליחות, אבל סוגיית הגמ׳ דפליגי רב יהודה בשם רב אסי ושמואל בקטן אם זוכה לאחרים, דמיירי בזוכה דבר שצריך מעשה זכיה וקנין, שזהו רק בתורת שליחות מהקונה, בזה הוא דכתב רש״י דזכייתו אינו רק מדרבנן, דמדאורייתא אין שליחות לקטן, וניחא היטב, וכמו שנתבאר.
ולפי זה הרי ניחא דברי הרמב״ם שכתב טעמא דאין הנכרי זוכה לאחרים משום דלא אתי לכלל שליחות, והקשינו על זה דתיפוק ליה דהרי קטן ג״כ אינו זוכה לאחרים, אכן לפי מה שנתבאר הרי ניחא, דהרי זה עכ״פ נמצינו למדין מסוגיית הגמ׳, מהא דס״ל לר״א דקטן זוכה לאחרים, דמדרבנן קטן הוי בר שליחות של זכיה, ושמואל לא פליג עליה כלל בזה, אלא דס״ל דקטן בלא״ה אינו זוכה לאחרים משום דלאו בר דעה הוא לענין זה, אבל משום הדין שליחות שיש בזכיה הוה מהניא בקטן מדרבנן, וזהו דקשיא ליה להרמב״ם, דהרי בנכרי הא דאינו זוכה לאחרים הוא רק מטעמא דלית ליה שליחות, דהא בר דעה גמורה הוא, וא״כ אמאי לא תקינו ליה רבנן שליחות בזכיה כמו בקטן, וכמו דפריך הגמ׳ כן לענין לזכות עבורו, וזהו שמתרץ לה בשינויא דגמ׳ דשאני נכרי הואיל ולא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחחדושי ר' חיים הלויהכל
 
(ז) קטן שנותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, לאא לעצמו ולא לאחרים. וכן השוטה אינו זוכה לא לעצמוב ולא לאחרים. והמזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה. אבל החרש זוכה לעצמו, כמו שביארנו בהלכות גזילה:
When a child reaches the state of understanding that when he is given a stone he throws it away, but when he is given a nut he keeps it, he can acquire property on his own behalf, but he cannot acquire on behalf of others. If he is less mature than this, he cannot even acquire property on his own behalf.
Similarly, a mentally or emotionally incompetent person cannot acquire property, neither on his own behalf nor on behalf of others. When a person gives property to a mentally or emotionally incompetent person through the agency of a mentally competent person, the incompetent acquires it.
A deaf mute can acquire property on his own behalf, as explained in Hilchot Gezelah.
א. בד׳ נוסף: זכה. תוספת מיותרת.
ב. ד: לו. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהעודהכל
קָטָן שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. פָּחוֹת מִזֶּה לֹא זָכָה לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְכֵן הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ זוֹכֶה לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְהַמְזַכֶּה לְשׁוֹטֶה עַל יְדֵי בֶּן דַּעַת זָכָה. אֲבָל הַחֵרֵשׁ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה:
קטן שנותנין לו צרור עד כמו שביארנו בהל׳ גזלה. בגיטין פרק התקבל (דף ע״א וע״ב) והביאור פי״ז:
קטן שנותנין לו צרור וכו׳ – מימרא פ׳ התקבל בגיטין (גיטין ס״ה) ופירוש זוכה כשיש דעת אחרת מקנה הא לאו הכי אין לו זכייה אלא מפני דרכי שלום כמו שנתבאר בהל׳ גזילה ושם העלו ומבואר בהלכות דלאחרים אינו זוכה עד שיביא שתי שערות וכשמואל:
וכן השוטה וכו׳ – ג״ז פשוט וכבר נתבאר בהל׳ מכירה.
וכן מ״ש כי המזכה לשוטה ע״י בן דעת זכה – פשוט הוא ואמרי׳ ביבמות פ׳ חרש (יבמות קי״ג) פקח שנשא חרשת או שוטה אע״פ שכתב לה ק׳ מנה כתובתה קיימת מפני שרצה ליזוק בנכסיו ע״כ. ודקדקו משם טעמא דרצה הא לא רצה לא תיקנו לה רבנן כתובה ומכאן שיש לשוטה זכייה על ידי בן דעת:
אבל החרש זוכה לעצמו כמ״ש כו׳ – לא ידענא היכן הוא ובעל מ״ע כתב בפי״ז ושם לא ראיתי כלל אלא שכתב שמציאת חש״ו יש בו גזל מפני דרכי שלום ואין ענין לזה כלל כדכתב ה״ה ז״ל ופשוט הוא:
קטן וכו׳ זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל, ופירוש זוכה כשיש דעת אחרת מקנה הא לאו הכי אין לו זכיה וכו׳, ע״כ. הרב ש״ך ז״ל חו״מ סי׳ רמ״ג ס״ק ו׳ כתב דאף שכן כתבו הר״ן ושאר הפוסקים ז״ל, דדוחק להמציא חילוק שלא נזכר בש״ס, והכריח הוא ז״ל דההיא דמציאה היא בקטן שעדיין לא הגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו, ולעולם דבגדול שהגיע לגדר זה זוכה לעצמו מן הדין, ונסתייע מהירושלמי פ״ד דמעשר שני עיי״ש. ושוב נתקשה מהסוגיא דפ״ק דבבא מציעא דף י״ב [ע״א] דקאמר וסבר רבי יוסי קטן אית ליה זכיה והא תנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור ואמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם וכו׳, ואם איתא לשני דקטן דאמר רבי יוסי היינו שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו, לא קשיא מידי דא״כ היאך פליגי רבנן עליה דרבי יוסי דהא קאמר בירושלמי דקטן שהגיע לזכיה זוכה במציאה אף לרבנן עכ״ל. ודבריו נראין אף דגם לדידיה קשה קצת דגבי מציאה אמרו קטן סתמא ולא חילקו בגמרא בו שום חילוק, וגם לא ראיתי לשום פוסק מהאחרונים שתפס שיטה זו כי כולם נמשכו אחר דברי הרב המגיד ז״ל עיין עליהם, גם מה שכתב מעיקרא שלא נמצא חילוק זה בגמרא, אמת דבקטן לא נמצא להדיא, אך עיקר החילוק דדעת אחרת מקנה אותו שאני נמצא בכמה מקומות בתלמוד גבי מעשה דרבן גמליאל וזקנים וכו׳.
וכן השוטה אינו זוכה וכו׳. כפי שיטת הרב המגיד ז״ל דפירש גבי קטן דזוכה לעצמו היינו כשיש דעת אחרת מקנה אותו, מעתה כשכתב רבינו וכן השוטה היינו אפילו ע״י דעת אחרת מקנה אותו, וכן דעת הסמ״ע חו״מ סי׳ רמ״ג דלא כהרב עיר שושן ז״ל שפירש דאם דעת אחרת מקנה אותו זוכה לעצמו, והרב כנסת הגדולה ז״ל כתב שם דאינו זוכה אפילו לעצמו, ולשון ״אפילו״ מגומגם, וגם הסמ״ע לא הזכירו ונראה דט״ס הוא.
אבל החרש זוכה לעצמו וכו׳. לא מצאנו גילוי לזה שם וכבר נתעורר בזה הרב לח״מ ז״ל, ולענ״ד נראה דט״ס הוא בדברי רבינו וצריך להגיה בהלכות מכירה והוא בריש פרק כ״ט, ששם כתב דחרש וקטן תקנו חז״ל שיהיו מעשיהם קיימין משום כדי חייו עיי״ש, שוב זכיתי ומצאתי כדברי בבית יוסף חו״מ סי׳ רמ״ג מחודש כ׳.
קטן שנותנין לו צרור וכו׳. פי׳ ע״י עצמו בעינן בן דעת ודעת אחרת מקנה אבל ע״י אחר מזכין אפי׳ לקטן בן יומו כדבפרקין ה״ח. ועיין מ״ש פכ״ט מהל׳ מכירה הי״א עיין מוהרי״ט שאלה כ״ב באורך דדוקא במתנה מה שאין כן במקח לא תקנו קנין לקטן עיין פכ״ט מהלכות מכירה ה״י משא״כ במתנה כי היכי דמהני זכייה כשיגיע השטר ליד הזוכה כדלקמן הי״א ה״נ מהני כל שקנה הזוכה מידו לזכות לקטן עיי״ש.
ומ״ש רבנו החרש זוכה לעצמו וכו׳. עיין לח״מ, ועיין פי״ז מהל׳ גזלה ה״ד וכוונת רבנו על הדיוק דאין זוכין לאחרים. גם משמע שם דוקא בהגביה עם פקח ואם הגביה לעצמו זכה ואפי׳ שניהן חרשין קונין מתקנת חכמים ודוקא החוטף מציאה מיד חרש שוטה וקטן הוי רק גזל מפני דרכי שלום אבל אם דעת אחרת מקנה זוכה לעצמו דלא גרע מקטן והחוטף מידן הוי גזל גמור.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנההכל
 
(ח) זכין לקטן, אפילו בן יום אחד, ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו. וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אף על פי שאינו עומד שם, כיון שהגיעה המתנה לחצירו כאילו זכה לוא בה אחר.
One may acquire property for a minor - even a newborn child - or an adult, in his presence or outside his presence.
A person's courtyard can acquire property on his behalf even though he is not standing there. The rationale is that since the gift reached the person's courtyard, it is as if another person acquired it on his behalf.
א. בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאבן האזלעודהכל
זָכִין לְקָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד. וּלְגָדוֹל בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וַחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לַחֲצֵרוֹ כְּאִלּוּ זָכָה בָּהּ אַחֵר:
(ח-ט) זכין לקטן אפילו כו׳ עד ויאמר לו זכתה לי שדי. בגיטין פ׳ השולח (דף ל״ט) ופרק הנזיקין (דף נ״ט) ופ״ק דמציעא וב״ב פ׳ מי שמת ובכמה מקומות:
וכן ארבע אמות של אדם וכו׳ וקטנה תזכה לה חצרה וכו׳ עד שיזכה לו בה אחר: כתב הראב״ד ז״ל אין דבר זה מחוור במתנה אלא במציאה עכ״ל:
ואני אומר עיקר זאת ההלכה פ״ק דמציעא ובגיטין בכמה מקומות ודעת רבינו משה ז״ל והעומדים בשיטתו אם מטעם שיש לו יד או שליחות מ״ש מתנה ומאי שנא מציאה ודעת הראב״ד ז״ל והעומדים בשיטתו דשאני מתנה הואיל ודעת אחרת מקנה עדיפא להו ולכלם יש בתלמוד פנים:
זכין לקטן וכו׳ ולגדול אפילו שלא בפניו – זה פשוט בהרבה מקומות וכבר נתבאר זה:
וחצירו של אדם – חילוק זה מחצר כבר נתבאר בהלכות גזילה ואבידה פרק י״ז ושם פירשתי מהו סימטא. ובגמרא פירקא קמא דמציעא (בבא מציעא י״א) יש שתי אוקימתות דרב פפא סבירא ליה דבמתנה הואיל ויש שם דעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו אפילו בחצר שאינה משתמרת ויש פוסקין כזאת האוקימתא. והרמב״ן ז״ל כתב מתוך דברי הרי״ף ז״ל נראה שהוא משוה מתנה למציאה ובעינן עומד בצד החצר וכן מוכחת הסוגיא שבפירקא קמא דקדושין וזה דעת המחבר ז״ל:
כיון שהגיע המתנה לחצירו וכו׳. אין לטעות בדברי רבינו דדוקא מתנה קאמר משום דדעת אחרת מקנה אותו, דהא גבי מציאה ג״כ פסק כן בפרק י״ז דגזילה ואבידה הל׳ ח׳ עיי״ש אלא נקט מתנה משום דבדידה קעסיק ואתי.
(ח-ט) זכין לקטן אפי׳ בן יום א׳ ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו, וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע״פ שאינו עומד שם, כיון שהגיע המתנה לחצרו כאלו זכה בה אחר. בד״א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהא עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסמטא או בצדי ר״ה או בחצר שאין לה בעלים, אבל בר״ה או בשדה חברו עד שיגיע מתנה לידו וקטנה תזכה לה חצרה וארבע אמות שלה, אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לו אחר.
השגת הראב״ד וקטנה וכו׳ א״א אין דבר מחוור במתנה אלא במציאה עכ״ל.
המ״מ והכ״מ לא ביארו כאן עיקר טעמי שיטות הרמב״ם והראב״ד וכן בפכ״ט מה׳ מכירה לא כתב המ״מ שום טעם, והנה הראב״ד חולק כאן ובפכ״ט מה׳ מכירה ע״ז שכתב הרמב״ם שקטן אין לו חצר גם במכירה ומתנה ודעת הראב״ד דדוקא במציאה כן, אבל על תחלת דברי הרמב״ם שכתב דחצר שאינה משתמרת אינו קונה גם במתנה, והוא כדעת הרי״ף דלא פסק כר״פ בפ״ק דב״מ דדעת אחרת מקנה אותן שאני דקונה אפי׳ חצר שא״מ ואפי׳ אינו עומד בצד שדהו, בזה לא השיג הראב״ד דאם הוא חולק על זה היה לו להשיג על תחלת דברי הרמב״ם כשכתב בד״א בחצר המשתמרת.
והנה לפירש״י דרב אשי דאמר חצר אתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות בא לתרץ שינוייא דר״פ לכאורה צ״ל ההלכה כר״פ, וכן פסק הרא״ש אלא דהרמב״ן כתב דקיי״ל כשינויא קמא דמטלטלין אג״ק הקנה להם כיון דבקדושין סבר הגמ׳ הכי, ומשמע דסובר דגם מה דמתרץ רב אשי אליבא דר״פ לא מכרעא כיון דסתמא דגמ׳ דקדושין כשינויא קמא, אבל הר״נ הביאו הכ״מ כתב דרב אשי לא אתי לשנויי הא דר״פ, אלא מה דקשה בל״ז מה דבגט בעי עומדת בצד ביתה אפי׳ בחצר משתמרת, והגר״א בבאורו לחו״מ תפס לעיקר דברי הרמב״ן, וכן כתב בהגהות על הרא״ש וכתב ע״ז וכן פסק הרמב״ם ולפי״ז לא היה להרמב״ם להביא דברי רב אשי ובאמת הביא דברי רב אשי בפ״ה מה׳ גירושין הל׳ ב׳ ונביאם לפנינו ומוכח דסובר כדברי הר״נ דצריך דברי רב אשי גם לדידן, אלא דאפשר דבזה גם הרמב״ן מודה, רק דסובר דמ״מ מוכח בסוגיא דרב אשי בא לתרץ דברי ר״פ.
והנה רש״י ותוס׳ כתבו דעיקר טעמא דבעינן עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת הוא משום דאם נילף מידה אמרינן מה ידה בסמוכה והכי איתא בגיטין פ׳ הזורק אליבא דעולא דמצריך עומדת בצד ביתה, אפי׳ בחצר משתמרת, ובמתנה ילפינן משליחות ומהני אפי׳ אינה עומדת בצדה, וטעמא דלא מהני במציאה משום שליחות כתב רש״י דגבי שליחות איכא דעת השולח או דעת שליח, אבל חצר ליכא לא דעת שליח ולא דעת שולח, וצריך ביאור דא״כ אמאי אמרינן חצר משום שליחות אתרבאי וצ״ל דהוא דוקא בגנבה דאיכא דעת שולח, אבל במציאה כיון דאינו עומד בצד שדהו אמרינן דלא מהני שום שליחות לענין זה שיקנה שלא מדעתו, ומשמע דזהו טעמא דמהני במתנה דבדעת אחרת מקנה, כיון דמהני אפי׳ במעשה קנין כמו חזקה לקנות שלא מדעתו, כמש״כ הראב״ד הובא בש״מ בב״ב דף מ״א בהא דרב ענן ה״נ מהני קנין חצר, אלא דצריך ביאור אמאי מהני בחצר המשתמרת, וצ״ל דבחצר משתמרת דעתו שיהיו חפציו מונחים והוי כמו דעת שולח ודוקא בחצר שאינה משתמרת כיון דאין דעתו לכך לא מהני.
והראב״ד בש״מ כתב דמש״ה אינו קונה במציאה משום שליחות משום דהוי חב לאחרים, ומה דמהני חצר משתמרת זהו מדין יד, וכן כתב הר״נ אלא שכתב מטעם אחר דלא מהני משום שליחות אלא כשהוא שלוחו של בעל הממון, ומה דלא מהני בגיטין חצר המשתמרת כתב הר״נ דכיון דלא ניחא לה שתקנה לה החצר לא הוי יד, שמה שהוא חוב לאדם אינו מניחו בחצר המשתמרת, ודבריו תמוהין דא״כ כשהיא עומדת בצדה אמאי מהני, ועוד דהא אמרינן מה ידה בסמוכה וצ״ל בכונתו דבעומדת בצדה דהוי דומיא דיד ממש לא איכפת לן אם לא ניחא לה, אבל באינה סמוכה אם החצר משתמר וניחא לבעלים הוי כמו יד שמה שהוא זכות לאדם נותנו בחצר משתמר, משא״כ בגט דהוי חוב, אלא דאכתי קשה טובא דהא קיי״ל חצר דגברא משום שליחות ולא משום יד, ומצאתי שהקשה כן הנתיבות בפתיחה לסי׳ ר׳ וכתב דדוקא גבי קטן לא מהני חצר משם יד, דבחצר משתמרת לא שייך גביה סברת הר״נ דמה שיש לאדם בחצר משתמר הוא נותן דהא גבי קטן הוי אבדה מדעת, וכן לא שייך עומד בצדו כיון שאין לו דעת, אבל הרמב״ם כתב להדיא בפי״ז מה׳ גזו״א הל׳ י׳ וז״ל אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך שקונה לו שלוחו כך תקנה לו חצרו והקטן הואיל ואינו עושה שליח וכו׳, ומבואר להדיא דחצר דגדול הוא משום שליחות, וכן הוא פשטות ד׳ הגמ׳ דאמר חצר משום שליחות אתרבאי וע״כ קאי בגדול דבקטן אינו קונה חצר, ומ״מ אמרינן שאינו משום יד.
והנה כל זה קשה לדעת רש״י אבל לדעת הרמב״ם דגם במתנה בעינן חצר משתמרת א״כ לא צריך לחדש דבמציאה לא מהני חצר משום שליחות, דמה שכתב רש״י דבחצר ליכא לא דעת שולח ולא דעת שליח אינו מוכרח דזהו שאמרו חז״ל דחצר הוי משום שליחות דסתם חצר עשוי שיהיו מונחים בתוכו חפצי הבעלים, ומה שכתב הראב״ד דהוי חב לאחרים יש לומר דלא שייך כן בחצר דדוקא במגביה מציאה לחבירו שבא לזכות בשביל חבירו אמרינן דלחוב לאחרים לא נעשה שליח, וזהו כשצריך ליעשות שליח, אבל חצר אינו עושה מעשה זכיה אלא שהחצר הוי תמיד שלוחו של האדם במקום ידו שיהיו מונחים בו חפציו, ולא שייך לומר שלא יהיה נעשה שליח דלא צריך ליעשות אלא דכל חצר מדין תורה הוא במקום ידו, ובעל החצר ממילא זוכה ולכן לא שייך כאן טעמא דחב לאחרים, אלא דצריך לומר דגם רב אשי לא אתי לשנויי אליבא דר״פ וכמש״כ הר״ן.
והנה גם לדעת הרמב״ם הקשה הש״ך בסי׳ רמ״ג דכיון דזה עכ״פ מבואר בסוגיא דאם הוא מטעם יד בעינן עומדת בצדה דמה ידה בסמוכה א״כ בחצר דקטנה דהוא מטעם יד לא תקנה אלא בעומדת בצדה, והביא דברי התוס׳ בדף י״ב דבקטנה אינה קונה אלא בעומדת בצדה, אבל מדברי הרמב״ם והמחבר מוכח להדיא דקטנה גבי חצר דינה כגדולה, ולכן כ׳ הש״ך דמה דאמר בגמ׳ חצר משום ידה אתרבאי ולא גרעה משליחות היינו דכמו דבשליחות בעינן בפניו ה״נ מדין ידה, וכבר הקשה הנתיבות על דבריו דלפי״ז הול״ל לומר ולא עדיפא משליחות.
והנראה לי דהנה בפ״ה מה׳ גירושין הל׳ ב׳ כתב הזורק גט לאשתו לתוך חצרה אם היתה עומדת שם בצד חצרה נתגרשה ואם לאו לא נתגרשה עד שתעמוד בצד חצרה ואע״פ שהוא חצר שישתמר הגט בתוכה שחוב הוא לה הגירושין, ואין חבין לאדם אלא בפניו, והנה לפי דברי הגמ׳ דגיטין הא עיקר טעמא דבעינן עומדת בצד חצרה הוא משום דמה ידה בסמוכה וזה ודאי דעיקר דין חצר באשה הוא משום ידה אלא דהיה אפשר לומר שתקנה אפי׳ אינה עומדת בצדה משום שליחות, וע״ז אמר רב אשי טעמא דאין חבין לאדם אלא בפניו, וא״כ מתחלה היה להרמב״ם להביא עיקר הטעם מה שאמרו בגמ׳ בגיטין בטעמא דמילתא משום דמה ידה בסמוכה ואז היה אפשר לו להוסיף טעמא דלא מהני שליחות, אבל הרמב״ם לא הזכיר כלל טעמא דמשום זה לא ליהני שליחות, וכתב בעיקר טעמא דאין חבין אלא בפניו והוא תימה, לכן נראה דהרמב״ם אינו מפרש טעמא דאין חבין אלא בפניו דהוא כדי לומר למה לא ליהוי בגט משום שליחות דבאמת לא צריך כלל בגט להסבר דאין חבין לאדם אלא בפניו אלא בפשיטות דשליחות א״א בגט כיון דמהני בע״כ, ולשון זה היה משמע דבפניה הוי מהני גם משום שליחות וזה ודאי א״א דשליחות ודאי לא הוי בע״כ.
ולפי המבואר צ״ל דהרמב״ם מפרש דרב אשי לא סבר הא דאמר בגיטין אליבא דעולא בטעמא דבעינן עומדת בצדה משום דמה ידה בסמוכה והוא משום דהתם נחת הגמ׳ לפרש רק טעמא דגט, אבל לפי״ז גם במציאה לא מהני חצר אם אינה עומדת בצד חצרה אם נימא דקונה משום יד, אלא דהיה אפשר דבמציאה תקנה חצר משום שליחות, אבל אכתי קשה בחצר דקטנה דאמרינן דקונה דמשום ידה איתרבאי, א״כ לא תקנה בחצר משתמרת אם אינה עומדת בצדה וכמו שכתבנו, ולכן בגיטין אליבא דעולא אפשר לומר דאה״נ דכן הוא, אבל הכא קאי רב אשי לתרץ הסוגיא דאמרה דבחצר משתמרת לא בעינן עומד בצד שדהו, ור׳ יוחנן דאמר קטנה יש לה חצר משמע כדין חצר דגדולה, לכן אמר רב אשי מקודם בטעמא דמילתא דלא סבר הא דמה ידה בסמוכה משום דחצר אתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות היינו משום יד נמי מהני אף שאינו סמוך וכמו בחצר דהוא משום שליחות מהני אפי׳ אינה סמוכה ה״נ בחצר דהוא משום יד היה צ״ל מועיל אפי׳ אינה סמוכה והיינו אומרים דהוא יד אריכתא וכמו שכתב הר״נ לגבי חצר המשתמרת, ומה דלא מהני חצר משתמרת גבי גט זהו מטעמא דאין חבין לאדם אלא בפניו, ולכן במציאה דהוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו מהני גם גבי קטנה חצר משתמרת אפי׳ אינה עומדת בצדה, ומבואר עכשיו דברי הרמב״ם בה׳ גירושין דנקט עיקר טעמא גבי גט דבעינן עומדת בצדה אפי׳ בחצר משתמרת משום דאין חבין לאדם שלא בפניו, ומבואר מה דמהני בקטנה חצר משתמרת וכנ״ל.
ונשוב לדברי הראב״ד בהשגות שהשיג רק על סוף ההלכה דלא מהני חצר בקטן וע״ז השיג דבמתנה מהני אפי׳ בקטן, אבל מה שהצריך הרמב״ם עומד בצדו דחצר שאינה משתמרת אפי׳ במתנה לא השיג עליו, ונראה דבזה מודה הראב״ד דלא מהני טעמא דדעת אחרת מקנה דלא קיי״ל כרב פפא, ואף דבפי׳ הסוגיא בהא דרב אשי כתב בחדושיו הובא בש״מ דהוא כר״פ אפשר דסובר כמש״כ הגר״א ז״ל דאף דרב אשי בא ליישב דברי ר״פ מ״מ קיי״ל כסוגיא דקדושין, וכ״ז בהא דחצר שאינה משתמרת דעיקר החצר לא הוי בר קנין דבין יד בין שליח הם משומרים, אבל בדין חצר דקטן נראה דנחת הראב״ד בזה מטעם אחר דאף דחצר דגברא משום שליחות ומשום זה לא מהני בקטן מ״מ אף דעיקר יסוד קנין חצר הוא משום שליחות והיינו דהוי במקום ידו, מ״מ קשה למה לא ליהני בקטן דאטו הקטן צריך לעשותו לשליח, ואטו דין שליחות גמורה יש כאן, תיפוק ליה דהחצר אינו בר דעת ואמרינן מה אתם לדעתכם וע״כ דאינו אלא גדר שליחות, דכמו דמצינו דאדם יכול ליעשות לחבירו שליח כן אמרה תורה שחצרו של אדם יועיל במקום ידו, ולפי״ז קשה מה איכפת לן דקטן אינו עושה שליח מ״מ למה לא יועיל חצרו כיון דאינו מדין שליחות גמורה דאמרינן בזה מה אתם בני דעת, וצ״ל דעכ״פ בגדול אמרינן דדעתו של אדם הוא שכל חפציו יהיו מונחים בחצרו ושיהיו במקום ידו וזהו שעושה החצר לשליח במקום ידו, אבל קטן שאין לו דעת אינו עושה החצר שיהיה במקום ידו ומעצמו אינו נעשה החצר כמו ידו, וסובר הראב״ד דכמו דאשכחן לענין מעשה קנין דצריך ודאי להיות מדעת עושה הקנין ומ״מ סובר הראב״ד בב״ב דף מ״א הובא בש״מ גבי רב ענן דבדעת אחרת מקנה מהני מעשה שקונין אפי׳ בלא דעת לקנות, ה״נ כאן גבי חצר מהני דעת אחרת שיהיה החצר כמו ידו אפי׳ בלא דעת הקטן אפי׳ בחצר דגברא שהוא משום שליחות כיון דאינו מדין שליחות ממש. וכמו שבארנו.
ובדעת הרמב״ם יש לומר דגם שם במעשה קנין אינו סובר כהראב״ד דהרשב״א הובא בש״מ תי׳ שם באופן אחר ע״ש, וגם יש לחלק דאפי׳ אם במעשה קנין מהני דעת אחרת מקנה, אבל כאן דצריך לעשות חצרו במקום ידו לא מהני בזה דעת אחרת מקנה, והראב״ד סובר דגם לזה מהני דעת אחרת מקנה כיון דהחצר בעצמו יש לו גדר קנין ולא דמי לחצר שאינה משתמרת וכנ״ל.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחאבן האזלהכל
 
(ט) במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו, עד שיהיה עומד בצידה ויאמר, זכת לי שדי:
וכן, ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו, בסימטא או בצידי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל ברשות הרבים או בשדה חבירו אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו. וקטנה תזכה לה חצירה וארבע אמות שלה, אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו אוא שיזכה לו אחר:
When does the above apply? With regard to a courtyard that is safeguarded. Different rules apply with regard to a courtyard that is not safeguarded - e.g., a field or a ruin. In such an instance, a person does not acquire an article unless he is standing next to the courtyard and says: "Let my field acquire the article for me.⁠"
Similarly, the area within a radius of the four cubits next to where a person is standing can acquire property on his behalf, if he is standing in an alleyway, at the sides of the public domain, which are not crowded with many people or in a field that is ownerless. However, when a person stands in the public domain or in a field belonging to a colleague, he does not acquire the article until it reaches his hand.
A female minor may acquire an article by virtue of its presence in her courtyard or within the area within a radius of four cubits of her. A male minor, by contrast, cannot acquire a gift unless it reaches his hand or is acquired on his behalf by another person.
א. בד׳ נוסף: עד. אך בכתבי⁠־היד לית.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלעודהכל
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. אֲבָל בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת כְּגוֹן שָׂדֵהוּ וְחֻרְבָּתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד בְּצִדָּהּ וְיֹאמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי. וְכֵן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן קוֹנִין לוֹ בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁיַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ. וּקְטַנָּה תִּזְכֶּה לָהּ חֲצֵרָהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ. אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ אַחֵר:
וקטנה תזכה וכו׳ – א״א אין דבר זה מחוור במתנה אלא במציאה.
[ד] והא דאמרינן ארבע אמות של אדם קונות לו בכ״מ לאו כ״מ ממש אלא כו׳ אלפסי ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ח]

וקטנה תקנה וכו׳ אבל הקטן – נתבאר שם. ובהשגות א״א אין דבר זה מחוור במתנה אלא במציאה ע״כ. פירוש דבמתנה אפילו חצר קונה לו וכבר כתבתי מחלוקתם פכ״ט מהל׳ מכירה:
בד״א בחצר המשתמרת וכו׳ – כתב הר״ן בפ״ק דמציעא לדעת הרמב״ן והרי״ף רב אשי לאו לפרוקי אליביה בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תיקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ותריץ רב אשי דחצר איתרבאי משום יד הילכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעא משליחות כלומר נקיט ליה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס״ל דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת בשליחות היא וזכיא במתנה משום שליח ובמציאה לרב פפא מאותם הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים דמשום יד א״א כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות עכ״ל:
וכן ארבע אמות של אדם וכו׳. עיין מ״ש מרן הב״י ס״ס רמ״ב וז״ל יש דרך אחרת שהמטלטלין נקנין בו והוא ארבע אמות כו׳ ותמהני מרבינו ז״ל שלא כתב דרך קנין זה ובסימן רמ״ג סכ״ו כתבו. וצ״ע:
ויאמר זכתה לי שדי וכו׳. לשון המשנה פ״ק דמציעא דף י״א [ע״א] והתוספות ז״ל שם הכריחו דאע״ג דלא אמר זכתה לי זכתה לו מדאמרינן התם דף [י׳ ע״א] אי תיקון רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי, ועוד דקיימא לן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע״ג דלא אמר קני, ומתניתין נקט הך לישנא משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני עכ״ל. ורבינו אפשר דלא פליג אתוספות ולישנא דמתניתין נקט, אמנם בפרק י״ז דהלכות גזילה ואבידה הל׳ ח׳ כתב להדיא, ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה ע״כ, הרי דאמר דוקא, ולכך צריך לומר דרבינו מפרשה דדוקא קאמר דבעינן שיאמר בפירוש וכדעת התרצן דהתם דקאמר, הכא במאי עסקינן דלא אמר אקני, וס״ל לרבינו דדייק לה ממתניתין דזכתה לי שדי, והמקשן שהקשה לו כי לא אמר מאי הוי סבירא ליה דמתניתין לאו דוקא ומשום סיפא נקט לה. והכרח האחר שכתבו התוספות מההיא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, קל לדחות לדעת רבינו, דההיא אוקמוה בגמרא בחצר המשתמרת והא דזכתה לי שדי היא באינה משתמרת שהם דברי רבינו.
וכן ד׳ אמות של אדם וכו׳ קונין לו וכו׳. בספר כתב יד קדמון מצאתי כתוב וז״ל: אפשר שכיון רבינו למה שכתב הראב״ד ז״ל, שאין ד׳ אמות קונות אלא בעומד אבל במהלך לא, ודייק לה מההיא דהיתה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גיטה בתוך קלתה, דאל״כ תקנה לה ד׳ אמות דידה ע״כ.
ומה שכתב רבינו
עד שיגיע מתנה לידו, לאו דוקא קאמר דהוא הדין מציאה וכמו שכתב פרק י״ז דגזילה ואבידה הל׳ ח׳, והכא נקט מתנה משום דבה קעסיק ואתי.
וקטנה תזכה לה חצרה וד׳ אמות שלה וכו׳. מדכתב רבינו סתם משמע דאחילוק שכתב לעיל בסמוך קאי, דבחצר המשתמרת אין צריך להיות עומד בצידו, משא״כ באינה משתמרת, אמנם רש״י והתוספות פ״ק דמציעא דף י״ב [ע״א] כתבו גבי הא דאמר רב אשי התם חצר איתרבאי משום יד ולא גרעא משליחות, ופירש״י הלכך כי ליתי׳ בחצרו דליכא לדמויי לידה דאינה סמוכה לה תיפוק לה זכייתה משליחותה וכו׳, ע״כ, משמע להדיא דבעינן שתהא סמוכה לחצרה דוקא דומיא דידה, וכיון שכן בחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצידו גבי אשה לא קנתה דדומיא דידה בעינן, וכן דעת התוספות שם, וכן כתב הרב ש״ך ז״ל חו״מ סוף סי׳ רמ״ג, ויש לתמוה על הרב המגיד ז״ל שסתם ולא נתעורר מזה.
וקטנה תזכה לה חצרה וכו׳. עיין השגות, ועיין פכ״ט מהל׳ מכירה הי״א בדברי רבנו והשגות ומ״מ שם. דלדעת הראב״ד יש לקטן חצר במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה ועיין מ״ש שם. והנה שרש המחלוקת דרבנו פי״ז מהל׳ גזלה ה״י פסק כר׳ יוחנן א״ר ינאי דס״ל קטנה יש לה חצר ויש לה ד׳ אמות וכדמסיק הש״ס דבקטנה ילפינן מציאה מגט דחצר משום יד משא״כ בקטן לא ילפינן מקטנה והו״ל חצר משום שליחות עיין ב״מ דף י׳ ע״ב ודף י״א ע״א דמסיק מר אמר חדא וריש לקיש איירי בקטן. והנה הראב״ד ס״ל דדוקא מציאה לא ילפינן מגיטין משא״כ מתנה דאיכא דעת אחרת מקנה הו״ל חצר מתורת יד כגיטין אפי׳ בקטן. ואין דבריו מוכרחין ובירושלמי פ׳ הזורק משנה ג׳ שקיל וטרי דד׳ אמות קונין במציאה ויליף דד׳ אמות קונין במתנה בק״ו ממציאה דבמתנה איכא דעת אחרת מקנה (ועיין מל״מ) ומינה דקטן שאין לו ד׳ אמות במציאה ה״ה במתנה אין לו דלא למדנו מתנה אלא בק״ו ממציאה. וחיליה דהראב״ד מסוגיא דב״מ דף י״א ע״ב רב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני וכיון דלא בעינן עומד בצדו אלמא במתנה הוי מתורת שליחות ולא מתורת יד. ועיין מ״ש פ״ג מהל׳ מכירה ה״ט דרבנו פסק דלא כרב פפא עיי״ש.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ח]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלהכל
 
(י) המתנה כגט, שאין אדם יכול למסור דברים לשליח. כיצד, אמר לשלשה, אמרו לפלוני ולפלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני, אין זה כלום, ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל, לא קנה:
וכן, אם אמר לשנים, כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני, אינן יכולין לומר לסופר לכתוב, אלא הם עצמן כותבין, כמו הגטא:
A gift is like a bill of divorce, in that a person cannot transfer words alone to an agent.
What is implied? If a person tells three people: "Tell so and so and so and so to compose and sign a deed recording a gift and give it to so and so,⁠" his statement is of no consequence. If these people convey these instructions to those witnesses and the witnesses write the deed and give it to the intended recipient, the recipient does not acquire anything.
Similarly, if a person tells two people, "Compose and sign a deed recording a gift and give it to so and so,⁠" they cannot tell a scribe to compose such a deed. Instead, they must compose it themselves, as applies with regard to a bill of divorce.
א. ד: בגט. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלעודהכל
הַמַּתָּנָה כְּגֵט, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִמְסֹר דְּבָרִים לְשָׁלִיחַ. כֵּיצַד. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה אִמְרוּ לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ בִּשְׁטַר מַתָּנָה וְיִתְּנוּהָ לִפְלוֹנִי אֵין זֶה כְּלוּם. וְאִם אָמְרוּ לְאוֹתָן הָעֵדִים וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לַמְקַבֵּל לֹא קָנָה. וְכֵן אִם אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ בִּשְׁטַר מַתָּנָה וּתְנוּהוּ לִפְלוֹנִי אֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב אֶלָּא הֵן עַצְמָן כּוֹתְבִין כְּמוֹ בְּגֵט:
לא קנה וכו׳ – א״א הוא הדין אם אמר להם תנו צריכין הם לכותבו.
[ה] קי״ל כשמואל בדיני דאמר הכי פ׳ כל הגט כדאיתא בפ׳ המקבל לר׳ יוסי ואמר שמואל הלכה כר׳ יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ס״ה:
* [לשון הטור ח״מ סי׳ רמ״ד והרמב״ן וכתב דלא אמרינן מתנה הרי היא כגט אלא באומר כתבו שאין יכולין לעשות שליח אחר משום דלא מימסרי מילי לשליח אבל באומר אמרו לעדים לכתוב ולחתום כשר לכ״ע במתנה ע״כ]:
המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח וכו׳ עד למקבל לא קנה: כתב הראב״ד ז״ל ה״ה אם אמר להם תנו עכ״ל:
ואני אומר גם ההלכה זו עיקרה פרק כל הגט וסברת ראב״ד ז״ל יש לה פנים לפי הסוגיא דמסגי להו בסגנון אחר ור״מ ז״ל לא כתבה לפי שאינה פשוטה בגמרא וכמ״ש בזה החיבור כמה פעמים כי לכך קראו משנה תורה:
וכן אם אמר לשנים כתבו וכו׳ עד כמו בגט: כתב הראב״ד ז״ל וה״ה אם אמר להם תנו צריכין הם לכתבו עכ״ל:
ואני אומר גם בזה עיקר ההלכה בגיטין פרק התקבל (דף ס״ו ס״ז) כלשון ר״מ ז״ל. ומ״ש הראב״ד ז״ל סברא מחודשת ונכונה היא ולא כתבה ר״מ ז״ל מפני שאינה בלשון הגמרא:
המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים וכו׳ – בגמרא פ׳ כל הגט (גיטין כ״ט) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל ומיהו באומר אמרו לפלוני ופלוני יש סוברין שאף בגט כשר וכ״ש אם חתמו הם עצמם וה״ה ודאי למתנה והמחבר פסק כשיטתו שכתב פ״ב מהלכות גירושין דבאומר אמרו קרוב הוא להיות גט בטל. ושם יתבארו עיקרי הדברים:
וכן אם אמר לשנים כתבו וכו׳ – זה מוסכם וכשמואל ואיתא בהלכות פרק התקבל (גיטין ס״ו וס״ז):
המתנה כגט וכו׳ – מה שקשה בלשון זה כתבתי בהל׳ גירושין. וראיתי בספר כ״מ בדברי ה״ה וז״ל ומיהו באומר אמרו לפלוני ופלוני יש אומר שאף בגט כשר וכ״ש אם חתמו הם עצמם ע״כ. וזה ודאי ט״ס הוא כשאומר אמרו טפי יש לנו לומר דכשר היכא דאמרו לעדים וחתמו מהיכא דחתמו הן. והנה בעל הטורים כשהביא דברי הר״א ז״ל שהשיג על רבינו על מ״ש כאן היכא דאומרו אמרו אם אמרו לאותם העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה כתב וכ״ש אם חתמו הם עצמם וה״ה אם אמר להם תנו ע״כ מוכח ודאי כדכתיבנא דט״ס הוא ובספר דפוס אחר לא היה כן:
אינן יכולין לומר לסופר. ז״ל הריב״ש בתשובה סי׳ רכ״ח ובר מן דין אפילו לא היה קפידא בדבר אפ״ה אין יכולים למנות אחרים תחתיהם כיון שלא פירש בכח הניתן להם כו׳. ויש מהראשונים שכתבו דמילילא דמילי לא מימסרן לשליח אפילו ברצון המשלח שנתן רשות לשליח למנות שליח ועיין בסימן שט״ז ושצ״ב:
ואם אמרו לאותן העדים וכו׳ לא קנה וכו׳. דברי רבינו מגומגמים במה שכתב, ואם אמרו לאותם העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה, דזה שפת יתר, דכיון שכבר העדים שבעיקר הציווי אין זה כלום פשיטא [בזה] ודאי ואין צריך לומר דאם עשו לא הועילו כלום, אם לא שנאמר בדוחק דאשמועינן רבותא דאפילו כתבו ונתנו המתנה עצמה למקבל דהשתא לא הוו מילי לחוד אפי׳ הכי לא קנה, אמנם הטור ז״ל חו״מ סי׳ רמ״ד העתיק בדברי רבינו, ואם אמרו לעדים כתבו וחתמו למקבל לא קנה, ולא הזכיר לשון נתינה כלל, ולדידיה צריך לומר דסיומא דלישנא הוא. וקצת יש לתמוה על הרב ב״ח ז״ל שם שביאר לשון זה של רבינו דלרבותא נקט הרמב״ם הכי, דלא תימא אם לא אמר לעדים אלא כתבו והם בעצמם חתמו דלא קנה, אלא אפילו עשו כאשר צוה דאמרו לעדים כתבו וחתמו ותנו וכו׳, ע״כ. ומלבד הדוחק המבואר קשה עוד דבלשון רבינו שהובא שם בטור אין שם תיבת נתינה בחלוקא זו, דלפירושו זהו עיקר החידוש, והנה הראב״ד ז״ל כפי הגירסא שלפנינו כתוב לא קנה, אמר אברהם הוא הדין אם אמר להם תנו, ובדפוס ״מגדל עוז״ כתוב והוא הדין אם אמר לו תנו צריכים הם לכתבו ע״כ. ויש שם השגה אחרת מהראב״ד קודם זו בלשון זה שכתוב, והוא הדין אם אמר לו תנו ע״כ. והטור הביא השגה זו וכתוב בה, וכל שכן אם חתמו הם בעצמם והוא הדין אם אמר להם תנו ע״כ, ולכל הגירסאות יפורשו דברי הראב״ד ז״ל לפי עניינם, אך דברי הרב המגיד ז״ל תמוהים שכתב, ומיהו באומר אמרו לפלוני ופלוני יש סוברים שאף בגט כשר, וכל שכן אם חתמו הם בעצמם והוא הדין ודאי למתנה עכ״ל. פשט הלשון מצד עצמו קשה, דמה שכתב שאף בגט כשר הכוונה דלא מיבעיא במתנה אלא אף בגט, מעתה מהו זה שסיים והוא הדין ודאי למתנה, תו קשה טובא במה שכתב, וכל שכן אם חתמו הם עצמם, דאיך יתכן שאם חתמו הם עצמם יהיה כשר הלא הנותן לא צוה להם שיחתמו אלא שיאמרו לפלוני ופלוני, והיש חולקין סבירא להו דלא הוו מילי ושפיר יכולין לעשות שליחותן, אבל שהם עצמם יחתמו זה לא צוה להם, ותו דאיך יהיה כל שכן הלא נהפוך הוא, וכבר ראיתי להרב לח״מ ז״ל שכתב דט״ס הוא בדברי הרה״מ ז״ל, והדרישה ופרישה ז״ל חו״מ סי׳ רמ״ד נדחק ליישבו עיי״ש. ודעתי החלושה שזה הכל שכן היה כתוב בהשגת הראב״ד כגירסת הטור ז״ל, והסופרים טעו והדפיסוהו בדברי הרב המגיד ז״ל.
המתנה כגט וכו׳. עיין השגות, וכבר יישבנו דעת רבנו פ״ב מהל׳ גירושין ה״ה עיי״ש.
המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח כו׳:
עיין רבינו נסים שתמה דאמאי לא מהני אומר אמרו בשטר הא הוי כעושה שליח שלא בפניו ויעו״ש. ונראה דלפי שיטת רבינו דשטר הוי מפי כתבם וכבר פירש התומים (סימן כ״ח) דבגט ושטר קדושין וכל קנין דהעדים גומרים הדבר בחתימתם ואינם לראיה ודאי כתבם עושה לספר מקנה יעו״ש באורך, וכיון שכן דין דספר שיהא ספור לפנינו עצם עדותן וזה מלמד חתימת ידם שמה שחתמו היה בצווי המקנה או הוא או משלוחו שהוא כמותו, אבל כיון דמילי לא מימסרי לשליח אף שאמרו להם שנים שנאמנין מתורת עדות שצוה להם לחתום מכל מקום על דבר שלחתימתן צריך עדות אחריני בזה אינו ספור מתוך חתימתם ונמצא דחתימתם על שעשאן שלוחים שלא בפניהם לחתום וליתן לפלוני ע״ז הוי כמו מפי כתבם לא דין ספר מקנה רק אם מילי מימסרן לשליח אז חתימתן מורה ששמעו מפי שלוחו ולכך לרבינו דפסק דלא מימסרי לשליח הוי מפי כתבם ולא קנה ודוק:
וכן אם אמר לשנים כתבו כו׳ אלא הן עצמן כותבין:
נ״ב ע״ז הוסיף ראב״ד הוה״ד אם אמר להם תנו לבד יכולין לכתוב ולחתום כמו בגט, ודלא כמו שהועתק בטור עיי״ש בסמ״ע וב״ח שנדחקו בזה, ועיין בתוס׳ במשנתנו:
המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח כיצד אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוה לפלוני אין זה כלום, ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה, וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוה לפלוני אינן יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הן עצמן כותבין כמו בגט.
השגת הראב״ד לא קנה וכו׳ א״א ה״ה אם אמר להם תנו עכ״ל.
הלח״מ בפ״ב מה׳ גירושין הל׳ ה׳ כתב על השגת הראב״ד כאן דכיון דכתב הרמב״ם דאפי׳ אומר אמרו לא מהני א״כ כ״ש באומר תנו, וכונתו דהא שמואל וכן שאר אמוראי פסלי באומר תנו ומכשרי באומר אמרו, וכן בדף ע״ב אמרינן ולא מיבעיא היכי דלא אמר אמרו אלא אפי׳ אמר אמרו נמי לא, ומפורש דאומר תנו הוי כ״ש מאומר אמרו, עוד הקשה הלח״מ על דברי הרמב״ם שם בה׳ גירושין שכתב לשון המשנה בדף ע״א אמרו לו נכתוב גט לאשתך וכו׳ ובגמ׳ בעי למידק דמדלא קתני תנו מכלל דמתני׳ ר״מ דסבר דאומר תנו נותנין דמילי מימסרן לשליח, ומסיק רב אשי דמתני׳ לא מיבעיא קאמר, וכיון דפסק הרמב״ם באומר אמרו דאינו אלא פסול א״כ לא נוכל ללמוד מדין אומר אמרו, וא״כ קשה למה השמיט הרמב״ם דבאומר תנו הוי גט בטל, ונשאר הלח״מ בזה בקושיא.
אכן גם מה שיישב הלח״מ דברי הרמב״ם כאן אינו מבואר דאף דזה ודאי דאיכא מ״ד דאומר תנו אינם עושים שליח ובאומר אמרו מהני, מ״מ אין להוכיח מהא דאם אומר אמרו לא מהני, דה״נ באומר תנו משום דבאמת הם שני ענינים דמה דאמרינן גבי אומר תנו מילי לא מימסרן לשליח היינו דהשליח אין לו כח למסור כח שליחותו לשליח אחר, אבל באומר אמרו הא אין השלוחים מוסרים כח שליחותם דהא אין להם כח לגרש ולא נעשו שלוחים רק לאמירה, והדין מילי הוא לגבי הבעל המגרש שאין לו כח לעשות שליח על מילי והיינו על עשיית השליח, וא״כ היה אפשר לומר גם להיפוך דאף דאומר אמרו לא מהני ולא נתפס שליחות על מילי, אבל שליח שנתמנה על כתיבת הגט דזה אינו מילי מדיש לבעל כח לעשות שליח ע״ז אפשר דזה השליח יכול גם למסור שליחותו לאחר מדין שליח עושה שליח.
והנראה בזה דהנה בדף כ״ט פריך הגמ׳ מרישא דמתני׳ דהוא ר״מ ומשני אביי דהוא משום קפידא דבעל, ורבא משני משום מילי לא מימסרן לשליח, ומשמע דר״מ נמי סבר הא דמילי לא מימסרן לשליח, וכבר עמדו הראשונים דהא ר׳ יוסי הוא דסבר הכי ולא ר״מ וכתבו דלא פליגי אלא במילי דב״ד, אבל במילי דשליח מודה ר״מ, אבל עוד קשה בהא דאמר בגמ׳ דאביי ורבא דפליגי בשליח מתנה פליגי בפלוגתא דרב ושמואל וקשה דהא רב ושמואל פליגי אליבא דהילכתא, ושמואל פסק כר׳ יוסי עמש״כ בזה הריטב״א אבל לדעתי נכונים דברי הפנ״י בדף כ״ט דרבא נמי מודה דטעמא דר״מ הוא משום קפידא דבעל, אלא דאביי סבר דר׳ יוסי דפליג בשלשה שעשאם ב״ד הוא ג״כ משום קפידא, ורבא אמר דלהלכה איכא טעמא דמילי והוא לר׳ יוסי, ומבואר הא דאמר דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל, והוכיח זה ממש״כ רש״י בדף ע״א דלר״מ טעמא משום בזיון דבעל, ולפי״ז קשה בהא דאמר בגמ׳ בדף ע״א בהא דתנן נכתוב גט לאשתך טעמא דלא אמר תנו וכו׳ מני ר״מ הוא דאמר מילי מימסרן לשליח דהא כיון דטעמא דר״מ משום קפידא דבעל, א״כ זה ניחא במתני׳ דדף ס״ו שאמר להם לכתוב וליתן, אבל הכא דתנן שמסרו הגט לבעל א״כ מוכח מדקבל הגט שהוא לא הקפיד ונימא הוכיח סופו על תחלתו, ואין לומר דכיון דסבר הגמ׳ דטעמא דקפידא הוא ודאי מדאמרינן דהגט בטל לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, דהא גם במזכה לחבירו מתנה נמי אמרינן דודאי ניחא ליה וזכה בתורת ודאי ומ״מ מספקא לן לומר הוכיח סופו על תחלתו, וצ״ל דהגמ׳ סבר מעיקרא דמתני׳ אתיא כרבנן בב״ב דף קל״ח דלא סברי הוכיח סופו על תחלתו, אבל לדידן דמספקא שמא קיי״ל כרשב״ג דהוכיח סופו על תחלתו, וכמו שפסק הרמב״ם בהל׳ ג׳ א״כ אינו צריך להיות הגט בטל בתורת ודאי, וכיון שהרמב״ם פסק דהגט בטל ע״כ משום דמילי לא מימסרן לשליח, וכיון דבמתני׳ דדף ס״ו לא הוזכר דמשום מילי לא מימסרן לשליח הגט בטל, לכן כתב מתני׳ דדף ע״א דמבואר להדיא דהגט בטל ולהלכה הוא ע״כ משום דמילי לא מימסרן לשליח.
עוד אפשר דבאמת לא מסתבר דמשום טעמא דקפידא הגט בטל בתורת ודאי, דמנ״ל שהוא ודאי מקפיד, וע״כ צ״ל דלפי ההו״א הוי סבר דלשון בטל אינו ודאי, ועיין בפר״ח סי׳ ק״כ דהדר״ך כתב כן לאמת דבלשון משנה וברייתא אינו מוכרח דלשון בטל הוא גם לקולא, והפר״ח השיג עליו מד׳ הרמב״ם בתשובה הביאו המ״מ בפ״ח דגם בלשון משנה וברייתא כן, ומ״מ אפשר דלפי ההו״א וכן לאביי ע״כ נאמר כן, וכיון דהרמב״ם פסק דבטל בתורת ודאי ע״כ משום דמילי לא מימסרן לשליח.
ועתה עלינו ליישב השגת הראב״ד כאן מה שלא הזכיר הרמב״ם דגם באומר תנו לא מהני, אך באמת גם כאן ביאר שפיר הרמב״ם דין זה דמילי לא מימסרן לשליח כיון שכתב בסוף ההלכה דאם אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אינן יכולין לומר לסופר לכתוב וזה אינו משום קפידא דהא אמר בגמ׳ בדף כ״ט דבמתנה לא שייך קפידא אלא משום דמילי לא מימסרן לשליח, וכיון דכבר פסק הא דמילי לא מימסרן לשליח א״כ א״צ לכתוב הא דאומר תנו, והראב״ד שהשיג סובר כהריטב״א דאיכא נ״מ בין מילי דשליח למילי דב״ד, וא״כ היה צריך לכתוב דה״ה באומר תנו, אבל הרמב״ם אינו מחלק וסובר דרבא אמר זה אליבא דר׳ יוסי וכמש״כ, וכיון שפסק דמילי לא מימסרן לשליח א״צ לכתוב דה״ה אם אמר תנו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחאבן האזלהכל
 
(יא) הכותב בשטר, נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב, נתתיה לו, או הרי היא שלו, הרי זה זכהא כשיגיע השטר לידו. אבל אם כתב בשטר, אתננה לו, אף על פי שהעידו עליו עדים, לא זכה המקבל עד שיאמר לעדים, כתבו שטר מתנה ותנו לו, וכותבין ונותניןב, שאין המקבל זוכה עד שיגיע שטר מתנה לידו, או עד שיזכה לו בו על ידי אחרים, כמו שביארנו:
When a person writes a deed saying: "I gave such and such a field to so and so,⁠" "I gave it to him,⁠" or "Behold, it is his,⁠" the person named acquires the field when the deed reaches his hand.
When, by contrast, the prospective donor writes in a deed: "I will give it to him,⁠" the intended recipient does not acquire the property even if witnesses testify with regard to the document.
The intended recipient does not acquire the property until the giver tells the witnesses: "Compose a deed recording a gift, and give it to him.⁠" Then they should compose the deed and give it. The rationale is that a recipient does not acquire the property given to him until a deed recording the gift reaches his hand or until the giver transfers ownership of the property to him via a third party, as explained.
א. ד (מ׳זה׳): זוכה בה. שינוי לשון לגריעותא.
ב. בד׳ נוסף: לו. אך בכתבי⁠־היד לית.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחעודהכל
הַכּוֹתֵב בִּשְׁטָר נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי. אוֹ שֶׁכָּתַב נְתַתִּיהָ לוֹ אוֹ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. הֲרֵי זוֹכֶה בָּהּ כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר אֶתְּנֶנָּה לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו הָעֵדִים. לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל עַד שֶׁיֹּאמַר לָעֵדִים כִּתְבוּ שְׁטַר מַתָּנָה וּתְנוּ לוֹ וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ. שֶׁאֵין הַמְקַבֵּל זוֹכֶה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁטַר הַמַּתָּנָה לְיָדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ בּוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הכותב בשטר נתתי וכו׳ עד כמו שביארנו. עיקר זאת ההלכה בגיטין פרק השולח (דף מ׳:) והביאור בזה הפרק:
הכותב בשטר נתתי שדה וכו׳ – ברייתא בגיטין פ׳ השולח (גיטין מ׳:) ת״ר האומר נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו הרי היא שלו אתננה לפלוני ר״מ אומר קנה וחכ״א לא קנה אמר ר״י וכולן בשטר ע״כ. ופירש״י ז״ל בשטר דהאי אומר דקתני כותב הוא שכותב לו אחד מלשונות אלו (בשטר) ומוסרו ליד המקבל וכו׳ דאילו בדיבורא לא מקניא ארעא ור״מ סבר דבאומר אתננו משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו וחכ״א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה. וזה מבואר:
הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו׳ אבל אם כתב אתננה לו וכו׳ – ה״ה כתב לשון רש״י ואין דברי רבינו עולים כהוגן בפירוש זה דפשיטא שאם אמר לעדים כתבו ותנו וכתבו ונתנו לו דמהני. לכך נ״ל שרבינו מפרש דה״ק אם כתב בשטר אתן שדה זו לפלוני והעידו עליו עדים ונתן לו השטר לא מהני דמשמע להבא אתן ועדיין לא נתן אבל כשצוה לעדים לכתוב ולתת לו אף אם נכתב בשטר אתננו זכה דלהכי מהני מה שאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו דהוי כאילו תלה בדעתם, וא״ת סוף סוף להבא משמע ועדיין לא נתן לכך כתב רבינו שאין המקבל זוכה וכו׳ כלומר וא״כ כשכתבו אתננו דמשמע להבא יפה כתבו שעדיין לא זכה עד שיגיע השטר לידו וכשיגיע לידו אז הוא שזכה כך נפרש דבריו כשאמר לעדים כתבו ותנו שתלה בדעתם אבל כשלא אמר לעדים אלא הוא כתב אתננו לך לא נפרשם כן ואם נפשך לומר דעד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנים היינו לומר שכתבו שאמר נתתי שדה פלונית לפלוני האי שאין המקבל זוכה עד שיגיע השטר לידו קאי למ״ש הרי זוכה בה כשיגיע השטר לידו וכן קאי למ״ש ונותנים:
אבל אם כתב בשטר אתננה לו וכו׳. פשט הלשון דלשון אתננה לא מהני אלא א״כ יאמר לעדים והם עשו שליחותו, והרב כסף משנה ז״ל נתקשה לדברי הרב המגיד ז״ל שהביא פי׳ רש״י, ולא זכיתי לעומק דבריו, ואיך שיהיה מדכתב רבינו עד שיאמר לעדים וכו׳, משמע דאפילו לשון מעכשיו לא מהני באתננו, וכן משמע ממה שכתב בפ״ח דהלכות מכירה ה״ז האומר לחבירו כשאמכור שדה זו הרי היא מכורה לך, דמשמע דבאמכרנה לא מהני לישנא דמעכשיו, וכן דקדק מהר״א ששון סי׳ קל״ג. אמנם אכתי קשה דמאי איריא דלא נקט שם רבינו לישנא דאמכרנה (הלא) [דלא] מהני בה מעכשיו, הא אף בהרי היא מכורה לך לא סגי במעכשיו, שהרי כתב רבינו וקנו מידו על כך משמע דתרתי בעינן, ולפי זה מה שכתב הרב שם דבכשאמכור שדה אמכרנו לך בעינן קנין ומעכשיו לדעת רבינו עיי״ש, אחרי המחילה הראויה אינו כן, דדוקא בהרי היא מכורה סגי בקנין ומעכשיו, אבל באמכרנה לפי דיוקו ז״ל לא מהני.
ודע ששם עמד הרב ז״ל על דברי הרב בית יוסף חו״מ סי׳ רמ״ה, דאמה שכתב הטור דאם אמר אתננו אפילו אם קנו מידו לא קנה כתב ז״ל בשם הר״ש בר צמח שכן כתב הרמב״ן בשם הרי״ף וכן נראה דעת הרא״ש ע״כ. ותמה עליו דבאבן העזר סוף סי׳ נ״א עלה דכתב הר״ש בר צמח דהאומר אתן אינו כלום ואפילו קנו מידו וכו׳, כתב עליו דיש לתמוה דכיון דקיימא לן דכל קנין כמעכשיו כשקנו מידו לתת אמאי לא קנה וכו׳, ע״כ. וקשה דאיך תמה על הרשב״ץ ולא תמה על מה שכתב הטור כאן בחו״מ וגם על הרמב״ן והרי״ף, וכל שכן שאין מקום לתמיהתו מעיקרא דהא הך מלתא דכל קנין אי כמעכשיו היא פלוגתא דרבוותא עכ״ל. וכן הקשה בשמו הרב ש״ך ז״ל שם, ולכאורה היא תמיהה קיימת, אך הרואה שם באבן העזר יראה שכוונתו לאותו ענין דוקא במי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נשואין מתנה מרובה דאפילו קנו מידו אינו כלום וכו׳, ותמה עליו הרב ב״י דכיון דקיימא לן דכל קנין כמעכשיו הוא כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה וכו׳, והרמב״ם ג״כ כתב איש ואשה שהיו בניהם שידוכין ואמר לה כמה מכנסת לי כך וכך וכו׳, שקונין באמירה וכו׳, וכן כתב המרדכי, וכשהאיש והאשה פוסקין לעצמן כל שכן דנקנין באמירה דבההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקנו עכ״ל. הרי דכל עצמו של הרב ב״י ז״ל לא בא לחלוק על הרשב״ץ ז״ל אלא לענין דינו, דכיון שנדר לבת אחותו בשעת נשואין הו״ל דברים הנקנין באמירה בעלמא, ואפילו למאן דאמר בעלמא דקנין אינו כמעכשיו בנדון זה יודו [כולם], ולבאר לנו שזו היא כוונתו הביא ז״ל דברי הרמב״ם והמרדכי ז״ל כמבואר, וזהו הטעם שלא חלק על הטור בדין מתנה אלא אדרבה הביא פוסקים שסבירא להו הכי.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחהכל
 
(יב) האומר, נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר, לא נתן לי, חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר. אבל אם אמר, כתבתי ונתתי לו, והוא אומר, לא כתב ולא נתן לי, אם המקבל מתנה הוא שאמר כן, הודאת בעל דין כמאה עדא היא, והנותן אוכל פירות שדהו:
ואם בן המקבל הוא שאמר, לא נתתה לאבי שדה זו, והוא אומר, כתבתי ונתתי לו, מניחין את הפירות על ידי שליש עד שייודע הדבר היאך הוא:
When a person says: "I gave this and this field to so and so,⁠" but the recipient says: "He did not give it to me,⁠" we suspect that perhaps the giver had another person acquire it for him.
Different rules apply if the giver states: "I composed a deed and gave it to him,⁠" and the recipient states: "He did not compose such a deed, nor did he give it to me.⁠" If the recipient of the gift himself makes such a statement, the admission of the principal himself is equivalent to the testimony of 100 witnesses. Therefore the giver is entitled to receive the produce of the field.
If the son of the recipient is the one who states: "You did not give this field to my father,⁠" while the giver maintains: "I wrote a deed and gave it to him,⁠" the produce should be entrusted to a third party until the status of the field becomes known.
א. ד (גם פ, ק): עדים. וכ״ה לפנינו בגמ׳, אך רבנו כתב בכל מקום כבפנים, ע׳ הל׳ עבדים ו, ג, הל׳ טוען ונטען ו, ג.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחעודהכל
הָאוֹמֵר נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָתַן לִי. חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. אֲבָל אִם אָמַר כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ וְהוּא אוֹמֵר לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן לִי. אִם הַמְקַבֵּל מַתָּנָה הוּא שֶׁאָמַר כֵּן. הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים הוּא וְהַנּוֹתֵן אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ. וְאִם בֶּן הַמְקַבֵּל הוּא שֶׁאָמַר לֹא נָתַתָּ לְאָבִי שָׂדֶה זוֹ וְהוּא אוֹמֵר כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ. מַנִּיחִין אֶת הַפֵּרוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ עַד שֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר הֵיאַךְ הוּא:
האומר נתתי שדה פלונית לפלוני כו׳ עד היאך הוא. פרק השולח:
האומר נתתי שדה לפלוני וכו׳ – גם זה ברייתא שם ז״ל האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע״י אחר פירוש ואין בדברי המקבל כלום וכן מפורש בתוספתא בב״ב פ״י האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן [לי כלום] לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר:
אבל אם אמר כתבתי ונתתי לו וכו׳ – ג״ז מבואר שם וזה לשון הברייתא (גיטין מ׳:) כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא. ופירש רש״י ז״ל הודאת בעל דין [עבד וכן] מקבל מתנה כיון דא״ל לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור זה שקבלה מידו. משלשין ביד שליש נאמן עד שיבא אליהו. הא באבא הא בברא אם היה מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא ניתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ואמר בנו לא ניתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יש עדים שנמסרה לאביו וזה לא ידע ע״כ. ובתוספות שאלו מפני מה אין אנו אומרין לגבי נותן הודאת בעל דין כמאה עדים ויפסיד הפירות כמו שאמרנו לגבי המקבל ששניהם בעלי דין ושניהם מודים. ותירצו שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת קודם שיתננה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אם קבל אין לו במה יטעה וישכח שלא קבל ע״כ:
חוששין שמא זיכה לו ע״י אחר וכו׳. רבינו העתיק כלשון הברייתא, וביאר הרב המגיד ז״ל, פירוש ואין בדברי המקבל כלום וכן מפורש בתוספתא וכו׳, ע״כ. נראה להדיא שפירוש חיישינן שמא זיכה לו ע״י אחר הכוונה שבודאי כן עשה וכמו שכתבו התוספות והרא״ש שם, אמנם הטור חו״מ סי׳ רמ״ה העתיק דאיכא למימר זיכה לו ע״י אחר, ומדשינה מלשון הברייתא משמע שהוא מפרש כפשוטו דחיישינן היינו שיש לחוש לזה אף אם אינו ודאי, וכן נראה ממה שכתב שם דאם לא נשאר בידו ממה לפרוע לבעל חובו אלא מזאת המתנה לא מהני הודאתו לחוב לבעל חובו ע״כ. והרב ב״ח ז״ל ביאר שם דמה שכתב הרא״ש דודאי זיכה לא כתב כן אלא גבי עבד דמיתנו אהדדי, וכן פסק הטור ביו״ד סי׳ רס״ז, אבל גבי מתנה לא כתב כן מכח שהוא חב לאחרים, ושם תמה על הרב המגיד שנראה מדבריו דגם גבי מתנה אמרינן כן, ותירץ דלענין בעל חוב של המקבל אמר הרה״מ דאין בדברי המקבל כלום וכו׳, עיי״ש. ולענ״ד אין צריך לידחק בזה דודאי מתנה לא עדיפא ממכר דקיימא לן בעל חוב טורף מהלקוחות, ואי במטלטלין קאמר הרי מטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב, וכיון שכן הברייתא דאיירי בקרקע פשיטא ודאי דבלא חב לאחרים קאמר דאל״כ לא הוה קתני בתוספתא לא אמר כלום וכיון דאפילו במכר לא מהני כל שכן במתנה. ושוב ראיתי לרבינו פרק י״ח דמלוה ולוה הל׳ א׳ שפסק, שהנכסים שהיו ללוה בעת שלוה הוא שנשתעבדו לבעל חוב אבל נכסים הבאים לו אחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורפן עיי״ש, וכיון שכן דברי הברייתא והרה״מ ז״ל שרירין וקיימין בנכסים שבאו לו אחר שלוה וכו׳. וע״ע להרב המגיד פרק א׳ דמלוה ולוה הל׳ ד׳ ד״ה טען הלוה וכו׳.
אם המקבל מתנה הוא שאמר כן וכו׳ והנותן אוכל וכו׳. ראיתי להרב כנסת הגדולה חו״מ סי׳ רמ״ה בהגהת הטור אות י״ד שכתב, ראובן שנתן לשמעון מתנת חזקת בית אחד ויצא שטר מתנה מוקדם שנתן ראובן כל חזקות שיש לו לבנו, והבן אומר כי מעולם לא נתן לו אביו חזקת המגאזין נאמן, מהר״ם גאלנטי סי׳ ס״ו, ומהר״ם אלשיך סי׳ ס״ד כתב שאינו נאמן. ותמה הרב כנה״ג על סברת הרב גאלנטי תמיהה עד מאוד, דלא דמי לאומר נתתי והוא אומר לא קבלתי דשאני הכא שאין עדים במתנה ולהכי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אבל בנדון דידן שיש עדים חתומים שנתן לו כל החזקות שלו לאו כל כמיניה להכחיש את העדים, ועוד דאפשר לומר דהבן אינו מכחיש לשטר מתנה שהוא אומר שלא נתן לו חזקה מעולם ושטר המתנה הוא כל החזקות ואף זו בכלל כמו שכתב מהר״ם אלשיך בסי׳ הנזכר עכ״ל. ותמיהה עצומה היא זו.
אך הרואה דברי הרב גאלנטי יראה שיש מקום להליץ עליו, וזה, שמתחילה ביטל הרב המתנה הראשונה מתרי טעמי, חדא, דלא היה כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא, והוכיח ז״ל מדברי רבינו והפוסקים ז״ל דהמתנה היא בטילה, ועוד שהיתה מתנה טמירתא דכו״ע מודים בה שהרי אחר שנתן לבנו כל החזקות שיש לו בכאן חזר ונתן חזקת המאגאזין שהיתה כלולה במתנה הראשונה לאחר, דזה מורה שהסתיר המתנה הראשונה כדי לקיים השניה, וכיון שכן הרי העדים החתומים בה כמאן דליתנהו דמתנה פסולה היתה, ועוד דהודאת הבן שם לא היתה אלא על חזקת המאגאזין, אבל בשאר החזקות לא הודה, מעתה אין שם הכחשת עדים אלא הודאת בעל דין בלא עדים, ומעתה חזרנו לדין זה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ועוד יש לומר דכיון דקיימא לן דיד המקבל על העליונה משום דאין חבין לאדם אלא בפניו ואם לא ירצה במתנה אין לו לקבלה בעל כרחו, מעתה כיון שהוא אומר שמעולם לא קבלה הרי לגבי דידיה הוי הודאת בעל דין, ומה לנו אם העדים חתמו בשטר המתנה כיון שהוא אומר שמעולם לא קבלה, וזה לא נקרא הכחשת עדים כמו שכתב רבינו לעיל פרק ד׳ הל׳ ב׳, דרבינו כתב לקמן דאפילו אם קיבל המתנה והיא תחת ידו וטוען שומר אני עליה או בטילה היתה מעיקרא או בעל כרחי או באונס או בטעות הוא נאמן, ומי לא עסקינן אפילו שיש עדים בשטר המתנה ואין זו הכחשת העדים דהם לא העידו אלא על הנותן לא על המקבל, ונמצאו דברי הרב גאלנטי ז״ל שרירין וקיימין, ובאמת לא זכיתי לירד לעומקן של דברים למה הרב כנסת הגדולה ז״ל סמך ידו על דברי מהר״ם אלשיך בזה וחלק על מהר״ם גאלנטי ז״ל שהרי כתב ועוד וכו׳.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחהכל
 
(יג) מקבל מתנה שטען ואמר, זו שתחת ידי אינה מתנה בידי, אלא שומר אני עליה, וכיוצא בו, או שאמר, בטילה היתה מתחילתה לפי שלא קיבלתיה אלאא בעל כרחי באונס או בטעותב וכיוצא בדברים אלו, דבריו קיימין, ונשבע על זה שבועת הסת, ותחזור לבעליה:
When a person thought to have received a gift claims: "The object in my possession was not given to me as a gift; instead, I am a watchman for it,⁠" or the like, or he says: "The gift was nullified from the outset, because I did not accept it,⁠" "I was forced to accept it against my will,⁠" "I accepted it by mistake,⁠" or the like, his claim is accepted. He is required to take a sh'vuat hesset, and the gift is returned to its original owners.
א. ד (גם ק): או. שיבוש המשנה את הכוונה.
ב. ב1: בטיעות. ע׳ הל׳ עבודה זרה א, א הערה 7.
משנה תורה דפוסיםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלעודהכל
מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁטָּעַן וְאָמַר זוֹ שֶׁתַּחַת יָדִי אֵינָהּ מַתָּנָה בְּיָדִי אֶלָּא שׁוֹמֵר אֲנִי עָלֶיהָ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר בְּטֵלָה הָיְתָה מִתְּחִלָּתָהּ לְפִי שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּיהָ אוֹ בְּעַל כָּרְחִי בְּאֹנֶס אוֹ בְּטָעוּת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְנִשְׁבָּע עַל זֶה שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְתַחְזֹר לִבְעָלֶיהָ:
ותחזור לבעליה וכו׳ – א״א רעיון רוח ונשבע שבועת היסת.
מקבל מתנה שטוען ואומר וכו׳ עד ותחזור לבעליה: כתב הראב״ד ז״ל רעיון רוח ונשבע שבועת היסת עכ״ל:
ואני אומר דעת ר״מ ז״ל מסוגיין דפ׳ השולח ופרק המביא אשם תלוי דעביד טענת המקבל כטענת הנותן וא״כ אית לן למימר מה הנותן נשבע היסת אף המקבל כן. ומ״ש הראב״ד ז״ל לפטרו לגמרי מפני שהיא הודאת בע״ד כמאה עדים ולא מצינו שבועה בהודאה והאמת יורה דרכו:
מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי וכו׳ עד ונשבע על זה היסת ותחזור לבעליה – פשוט הוא שאין דין זה דומה לדין הנזכר בראש הפרק שכאן הוא אומר שמעולם לא באת לידו ופשוט הוא שהודאתו הודאה. בהשגות א״א רעיון רוח ונשבע שבועת היסת ע״כ. ובאמת לא הבנתי מה ענין שבועה בכאן. ואפשר אם תבעוהו בעלי חוב שלו ואמרו לו אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע על זה היסת וצ״ע:
מקבל מתנה שטוען כו׳ – כתב ה״ה ואפשר אם תבעוהו בעלי חוב שלו ואמרו לו אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע על זה היסת. וקשה דבפ״ב מהל׳ מלוה ולוה כתב רבינו ז״ל נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואמר של אחרים הוא או עסק בידי אין שומעין לו עד שיביא ראיה ע״כ. וכ״ת אותו ממון היה מוחזק בידו והכא איירי בקרקע דעדיין לא החזיק בו שלש שנים ולכך נאמן בשבועת היסת, לא היא דדומיא דחלוקה דלקמיה דכתב טען הנותן כו׳ איירי הכא וכיון דההיא איירי שהחזיק שני חזקה הא נמי דכוותה היא ואם כן לא היה לנו להאמינו בשבועה. וי״ל דשאני התם דמעולם לא ידענו שזה הממון היה של אחרים אבל היכא שידענו שזה הממון היה של אחרים שנתנוהו לו אע״פ שהנותן מודה בכך מ״מ יכול לומר אני לא קבלתי המתנה או באונסי היתה:
מקבל מתנה שטען ואמר וכו׳. כתב ה״ה ובאמת לא הבנתי מה ענין שבועה לכאן ואפשר אם תבעוהו ב״ח כו׳. וזה תימה דהא כתב רבינו בפ״א מהל׳ מלוה ולוה טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי אלא פקדון או שאולין כו׳ אין שומעין לו עד שיביא ראיה כו׳ ולפי פירוש ה״ה ז״ל למה נאמן הא חזקה שהם שלו. יש לדחות הכא דמיירי שאינו בפנינו אלא שטוען ב״ח שיש לו דבר פלוני לפרוע והוא טוען שהיא בטילה מקודם דנאמן במיגו דלא היו דברים מעולם משא״כ התם ודוק. אבל העיקר אצלי דהכא שאני שידענו בודאי שהוא קבל מתנה אלא שטוען שהיתה בטילה מתחלתה או באונס או בטעות אבל התם לא ידענו מעולם שהיה פקדון בידו או שאולים כי אם ע״פ הלוה. ויש סימנים לזה בדברי ה״ה בפ״ב מהל׳ מלוה ולוה גבי מ״ש רבינו מי שנתחייב בשבועה זו כו׳ יע״ש:
מקבל מתנה שטען ואמר וכו׳. כבר כתבתי בראש פרק זה מאי דנראה לענ״ד שדין זה הוציאו רבינו מדברי רב ששת דפרק השולח, וכן זכיתי ומצאתי להרב ב״ח ז״ל חו״מ סי׳ רמ״ה, אף שהרב המגיד ז״ל לא הבין כן, ומ״מ למה שכתב הרה״מ כאן דענין השבועה שכתב רבינו באם תבעוהו בעלי חוב שלו וכו׳, ע״כ. הקשה הרב לח״מ ז״ל ממה שכתב רבינו פ״ב דמלוה ולוה הל׳ ב׳, שאם נמצא לו ממון אחר שנשבע ואמר של אחרים הוא אין שומעין לו עד שיביא ראיה, ותירץ ז״ל דהתם מעולם לא ידענו שזה הממון היה של אחרים אבל כאן ידענו שניתן לו במתנה ושאינו שלו וכו׳. גם המשנה למלך ז״ל הקשה ממה שכתב רבינו שם פ״א הל׳ ד׳, טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פקדון הם וכו׳, אין שומעין לו אלא יביא ראיה או יגבה בעל חוב ע״כ. ותירץ כדברי הרב לח״מ ז״ל, אך אכתי קשיא לי דמאחר שרבינו פסק כן בפרק א׳ למה הוצרך לכופלו שם בפרק ב׳, ועוד ששם סיים וכן הורו רבותי, והלא לפי פסקו לעיל פשוט הוא ומכל שכן הוא נלמד.
מקבל מתנה וכו׳. עיין השגות ומ״מ ולח״מ ומל״מ. ובבני משה בלקוטים תירץ דמשכחת ליה במי שיש לו מאתים זוז פחות דינר ובא אחד ונתן לו דינר דשוב אינו רשאי לקבל צדקה דשפיר נשבע היסת שיניחוהו עניים ליטול לקט שכחה ופאה. אי נמי משכחת בכותב לאשתו קרקע כל שהוא דאבדה כתובתה משום הכי צריכה לישבע היסת. ועיין מ״ש ביישוב ההשגה פ״ו מהל׳ גירושין הכ״א.
מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא בו או שאמר בטילה היתה מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בעל כרחי באונס או בטעות וכיוצא בדברים אלו דבריו קיימין ונשבע ע״ז שבועת היסת ותחזור לבעליה.
השגת הראב״ד ותחזור לבעליה וכו׳ א״א רעיון רוח ונשבע שבועת היסת עכ״ל.
המ״מ כתב דכונת הרמב״ם אם תבעוהו בע״ח שלו ואמרו אתה מערים בזה להפקיעה מתחת ידינו נשבע ע״ז היסת וסיים המ״מ וצ״ע, וכבר כתתבי בפ״א מה׳ נזקי ממון דזה ודאי דהכונה לענין בע״ח ומ״מ השיג הראב״ד דאם הוא נאמן מה שייך ע״ז שבועת היסת הא אינו תובע לעצמו דהראב״ד סובר דנאמן מדין ע״א ע״פ דברי הר״ן בחולין דהיכי שלא בא להוציא מחזקה נאמן ע״א וממילא לא שייך שישבע היסת והרמב״ם סובר דנאמנותו אינו מדין ע״א אלא מדין בעלים, ולכן כתב שטען ואמר דהוא מדין טענה ולא מדין הגדה, ואפי׳ בטענות טעות ואונס טוען שעכ״פ הוא מחזיק בתורת שומר אבדה בשביל הבעלים ע״ש שבארתי בארוכה.
אלא דאכתי קשה דהא אין נשבעין על טענת שמא וכאן הבע״ח אינם מכחישים בטענת ברי, והיה אפשר לומר לפי״מ שפסק הרמ״א בסי׳ ע״ה סי״ז דמשביעין היסת בטענת שמא היכי דאיכא רגלים לדבר, והכא הא ג״כ בסתמא בלא טענתו מחזקינן שבודאי זכה בהמתנה והוי כמו רגלים לדבר, אבל אכתי לא ניחא לפי מה שמבואר בתשובת הרמב״ם סי׳ רכ״א וכן הוא בתשובות הרי״ף החדשות סי׳ קכ״ב דאין משביעין היסת אלא בשיכול הנתבע להפוך השבועה על התובע וזהו כשטוען התובע ברי, ולפי״ז בודאי גם כשיש רגלים לדבר אין משביעין, וא״כ קשה כאן למה יכולים הבע״ח להשביעו הא אין יכולים לישבע שהמתנה קיימת.
והנראה בזה דהנה הך כללא דאין משביעין שבועת היסת אלא כשיכול הנתבע להפוך השבועה צריך ביאור מקור ההלכה וטעמא דמילתא, ונראה דסובר הרמב״ם דלא שייך שב״ד יחייבו שבועה אלא היכי שאם לא היה טוען היה חייב לשלם והיינו לפי״מ שמבואר בריש סי׳ ע״ה דבין התובע בין הנתבע צריכים לברר דבריהם, ואף דאם אינו רוצה לברר דבריו לפי דברי הרמ״א שם אינו מפסיד אלא כשיש רמאות בדבר, הנה לבד מה דנראה מדברי הרמב״ם דמעיקר הדין הוא צריך לברר ובמקומו אבאר בעזה״י, אבל אפי׳ לפי דברי הרמ״א שהוא מדברי הטור זהו כשאינו מברר טענתו, אבל כשאינו רוצה להשיב כלל גם הרמ״א מודה שב״ד יחייבו אותו לשלם אף שאין התובע מביא עדים על טענתו דדוקא כשמשיב הנתבע שמא קיי״ל דלאו ברי עדיף, אבל כשאינו משיב כלל אלים טענת התובע גם לחייב הנתבע, אבל ודאי דזהו דוקא היכי שהתובע טוען ודאי, אבל אם אינו תובע אלא ע״פ רגלים לדבר א״כ למה נצריך הנתבע לישבע כיון דגם אם לא ישבע לא נוכל לחייבו לשלם, ואף דבשבועת היסת לא נחתינן לנכסיה זה אינו שייך לדברינו דזהו לענין שאין ב״ד יורדין לנכסיו ומוציאין ממון בע״כ, אבל זה ודאי דגם בשבועת היסת יאמרו לו ב״ד אם הוא ציית דינא שאם אינו רוצה לישבע צריך הוא לשלם וא״כ היכי שגם בלא כפירת הנתבע אין אנו יכולין לחייב להנתבע למה נחייב אותו שבועה הא יכול לומר גם על אמת איני רוצה לישבע, ולכן כתבו דצריך להיות טענת ברי ממש באופן שאם אינו רוצה הנתבע לישבע יהיה יכול להפוך השבועה על התובע דאם לא כן שמא גם להתובע אינו ברי גמור.
והשתא דהכי הוא נוכל ליישב מה דסובר הרמב״ם כאן דחייב הלוה שבועה אף דאין הבע״ח יכולין לישבע דמתי אנו צריכין טענת ברי זהו היכי דבלא הטענת ברי של התובע לא נוכל לחייב להנתבע, אפי׳ אם לא היה טוען הנתבע כלל, אבל כאן כיון דאם לא יטעון הלוה ברי שאין המתנה שלו בודאי יגבה הבע״ח מן המתנה, בזה אין אנו צריכים לטענת ברי של הבע״ח כיון דבסתמא בלא טענתו של הלוה יש להם זכות לגבותה, ומה דצריך לדינא דשבועת היסת טעמא דחזקה אין אדם תובע אא״כ יש לו, בזה יסבור גם הרמב״ם כסברת הראשונים שהביא הרמ״א דהיכי דאיכא אומדנא מהני להשביע היסת וגם כאן הא בסתמא אנו מחזיקין שקבל המתנה ברצון ולכן שפיר יכולים להשביעו.
משנה תורה דפוסיםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמשנה למלךמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזלהכל
 
(יד) טען הנותן ואמר, שומר אתה עליה, או שאמר, שלא מדעתי נתתיה, או גזילהא היא בידך, וזה אומר, אתה נתתה לי, נשבע המקבל שבועת הסת ונפטר:
If the alleged giver of a gift denies giving it, and instead, claims: "You are a watchman over it,⁠" "I gave it to you unwillingly,⁠" or "It is stolen property that you have,⁠" and the person in possession of the disputed article states: "You gave it to me as a gift,⁠" the alleged recipient must support his claim with a Rabbinic oath. Afterwards, he is under no obligation.
א. ת2-1: גזולה. וכך ד (גם ק).
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהעודהכל
טָעַן הַנּוֹתֵן וְאָמַר שׁוֹמֵר אַתָּה עָלֶיהָ אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי נְתַתִּיהָ אוֹ גְּזוּלָה הִיא בְּיָדְךָ וְזֶה אוֹמֵר אַתָּה נָתַתָּ לִי. נִשְׁבָּע הַמְקַבֵּל שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר:
טען הנותן וכו׳ עד סוף הפרק. מתני׳ היא פ׳ שבועת הפקדון (דף ל״ז) תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך וזה הדין דומה לה ולכיוצא בה האמורות שם:
טען הנותן ואמר שומר אתה עליה וכו׳ – זה פשוט הוא דדוקא כגון שהמקבל החזיק בה שני חזקה אי נמי דבמתנת מטלטלין היא דלאלתר הויא חזקה:
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

זכייה ומתנה ד, משנה תורה דפוסים זכייה ומתנה ד, מקורות וקישורים זכייה ומתנה ד, ראב"ד זכייה ומתנה ד, הגהות מיימוניות זכייה ומתנה ד – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגדל עוז זכייה ומתנה ד – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגיד משנה זכייה ומתנה ד, כסף משנה זכייה ומתנה ד, לחם משנה זכייה ומתנה ד, משנה למלך זכייה ומתנה ד – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח זכייה ומתנה ד – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה זכייה ומתנה ד – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח זכייה ומתנה ד – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, חדושי ר' חיים הלוי זכייה ומתנה ד – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל זכייה ומתנה ד

Zekhiyah uMatanah 4 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Zekhiyah uMatanah 4, Mishneh Torah Sources Zekhiyah uMatanah 4, Raavad Zekhiyah uMatanah 4, Hagahot Maimoniyot Zekhiyah uMatanah 4, Migdal Oz Zekhiyah uMatanah 4, Maggid Mishneh Zekhiyah uMatanah 4, Kesef Mishneh Zekhiyah uMatanah 4, Lechem Mishneh Zekhiyah uMatanah 4, Mishneh LaMelekh Zekhiyah uMatanah 4, Maaseh Rokeach Zekhiyah uMatanah 4, Mirkevet HaMishneh Zekhiyah uMatanah 4, Or Sameach Zekhiyah uMatanah 4, Chidushei R. Chaim HaLevi Zekhiyah uMatanah 4, Even HaEzel Zekhiyah uMatanah 4

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×